אורי לוברני שהלך מאיתנו בשבוע שעבר היה המפא"יניק הביטחוני האולטימטיבי. להבדיל מהאידיאולוג או מהעסקן המפא"יניקים, שהיו קודם כל אנשי מפלגה ואחר כך אנשי המדינה, לוברני היה קודם כל ממלכתי. בימים שבהם הליכוד היה עדיין ממלכתי, ללוברני לא הייתה בעיה לתפקד גם כאיש של מנחם בגין ויצחק שמיר, ובהמשך גם של שרי הביטחון שאול מופז ומשה יעלון.

לא הייתי ממש קרוב אליו, ואף פעם לא ידעתי, כשהצטלבו דרכינו, אם אני הוא שעושה בו שימוש או ההפך. בעצם, לא היה אכפת לי, משום שבימים הרחוקים מאוד ההם, היה ברור שבסופו של דבר אף אחד כאן לא בוגד. מקסימום מתפרחחים קצת, גם העיתונאי וגם איש המערכת. לוברני כמובן לא היה פרחח. הוא שימר איזה רוגע של אדם כבד אחריות ומשקל עם כעכוע בריטי כזה, וחושים חדים לזיהוי הפרצה שבעדה יוכל לקדם עניינים שעסק בהם. בין השאר גם העניין ההוא שלי, הזניח והבלתי ממלכתי בעליל.

# # #



כל מי שמכיר במקצת את מערכת האכיפה של ביטחון שדה ופאניקת מודיעין, יודע שמדובר במכונה דורסנית. כלפי חוץ ופנים. בייחוד אם מישהו שובר את קוד האומרטה, וזה המקום להציג את הפרצוף האנושי של לוברני ואת חובי לאיש שהציל אותי מגורל בסדר גודל תנ"כי. באותם ימים של תחילת שנות ה־90 עסקתי בתחקיר חובק עולם על פרשת איראנגייט ותהליך קבלת ההחלטות (השגוי/הזוי) בממשלי ישראל וארה"ב. אלה מכרו לאיראן אמצעי לחימה חרף האמברגו הטוטאלי שהוטל על מכירות נשק למשטר האייתוללות.

צורכי התחקיר חייבו רקיחת דילים בעייתיים עם כל המעורבים. בין השאר גם עם אנשים במערכת ומחוצה לה, כמו יעקב נמרודי, שהיה שחקן מרכזי בפרשה. בין השאר ישבתי בביתה של ג'ודי ניר־מוזס ועברתי על הניירת של בעלה דאז, עמירם ניר, מגיבורי הפרשה. יש שם כל מיני ניירות, אמרה לי ג'ודי, והורתה על גומחה בקיר. טיפסתי על כיסא, הורדתי ניירות ונפלתי מהכיסא בעודי יושב עליו כשעיינתי בהם. זה היה אז חומר נפץ בינלאומי ברמה של שחור וסגול וצבעים כלליים לתיאור הססגוניות שלו. החזקת הניירת הזו ועיסוק בתכניה נחשבו כעבירה היסטרית. צלצלתי לתא"ל אלקנה הרנוף מאמ"ן. ג'ודי אמרה לי משהו בהלוויה של עמירם, סיפרתי לו. אל תתעסק בזה, הציע.

במשך כמה ימים עסקתי במה שנוגע לתחקיר שלי ולקחתי כמה העתקים הביתה. לעיון. בוקר אחד הגעתי לבית מוזס לעיון נוסף בניירת, וג'ודי אמרה לי שמישהו פרץ בלילה והניירות נעלמו. תחקרתי אותה קצת. ג'ודי יכולה להיות דבש או עוקץ, אבל לבלף היא לא יודעת. ביקשתי ממנה: אל תדברי עם איש ואנסה לברר. הסכימה. לא ידעתי בדיוק מה לעשות והכנתי שמות וטלפונים של אנשים שאפשר להתייעץ עמם, ביניהם לוברני וחיים ישראלי, גם הוא דינוזאור מפא"יניק. מהטובים.

למחרת בבוקר הכותרת הראשית ב"הארץ" בחתימת איתן רבין הייתה: מסמכים ביטחוניים רגישים נגנבו מבית עמירם ניר. בלי לעסוק במה שבדיוק הבנתי מה"גניבה", לקחתי את הניירת שהייתה בביתי וטסתי לקריה, קומה 2, שבה נמצא משרד שר הביטחון ובקצה המסדרון שלה משרדו של לוברני. הסיפור על לוברני האיש הוא לא מה עשה אז, אלא איך עשה, וזה סדר הדברים: נכנסתי למשרד. לא אמרתי ללוברני במה מדובר, אלא רק משהו בסגנון: "אורי, תקלה, יאללה בוא איתי למוישה דור (קב"ט המשרד וראש מלמ"ב), אספר לך בדרך".

לוברני לא שאל, קם והלך. במסדרון סיפרתי לו את הסיפור והראיתי את המעטפה. תן לי גיבוי, ביקשתי, ואם צריך תהפוך שולחן. סיפרתי לדור מה חלקי בעניין, שמתי על השולחן את המעטפה ובתמורה ביקשתי שיירשם פרוטוקול שינקה אותי מהחזקת הניירת הרגישה. דור, גם הוא מזקני המפא"יניקים הביטחוניים, הביט בלוברני. גם אני הבטתי בו. לוברני ישב כפסל, לא הוציא מילה, רק נענע בראשו נענוע זעיר. כמעט בלתי מורגש. דור רשם משהו על המעטפה, ואמר זהו.

תן לראות מה כתבת, ביקשתי. דור הרים עיניים מתרות. "לך תברך הגומל", נזף בי.

קמנו. מה עם הטיפול בגניבה, שאלתי. ממרחק הזמן אני זוכר שדור נהם משהו כעוס. לוברני, שכבר היה ליד הדלת, אמר בקוצר רוח, די, רן, מספיק.

# # #

בינתיים, המשטרה והשב"כ מחפשים אחר הניירת הנעלמת. הימים ימי בחירות בארה"ב, מזכיר המדינה ג'יימס בייקר וסגן הנשיא ג'ורג' בוש האב לוחצים בפראות על ראש הממשלה שמיר להסיר התנחלויות. שמיר מושך זמן וכתף, ובוש־את־בייקר מורידים על ישראל סנקציות כלכליות (ערבויות וכו').

אחרי חשיפת מכירת הנשק לאיראן הכתה מערכת החוק והמשפט בארה"ב בכל המעורבים בתעלול. רק כדי להבין את עוצמת הפרשה, צריך לדעת שהנשיא רונלד רייגן חמק מהדחה בקלון בטענה שהיה בבית חולים ויועצו החתים אותו על אישור כשהוא מעורפל הכרה. היועץ לביטחון לאומי רוברט מקפארלן הודח וניסה להתאבד, ומעורבים רבים נוספים, כולל שר המשפטים והתובע הכללי, הודחו. ראש ה־CIA חמק מעונש מאסר רק משום שחטף שבץ ומת. כמה זוטרים נכנסו לכלא, ובין כה וכה התמודד סגנו של רייגן, ג'ורג' בוש האב, על נשיאות ארה"ב. כשנשאל על ידי טד קופל בתוכנית התחקירים "20/20" (NBC) אם היה מעורב באיראנגייט, אמר שלא היה בשרשרת המידע וההחלטות (כך סיפר גם לוועדות שחקרו).

ואז, לתדהמתי, קופל שלף את הנייר שעבר דרכי, חתום על ידי עמירם ניר וממוען לשר הביטחון וראש הממשלה בלבד. ניר דיווח שם על פגישתו עם בוש בעניין שיגור הנשק לאיראן. קופל נפנף בנייר, בוש מלמל משהו על כך שניר סיפר לו רק על מה שהישראלים עושים.

איכשהו, חרף ההדלפה (לך דע מי הדליף) ועל אפו ועל חמתו של שמיר וכל מי שתמך בו - ג'ורג' בוש נבחר כנשיא. ב"דבר" נכתב כי אני חשוד בהדלפה. גיחכתי. כעבור זמן מה חזרתי לארץ. יום אחד הגיעו לביתי שני חוקרי משטרה וביקשו להבין במה מדובר. הצעתי להם לעשות פוליגרף לכל המעורבים, עשרה בערך. זה בדיוק מה שנעשה, הבטיח אחד החוקרים. זה לא קרה.

צלצלתי ללוברני. הכל בסדר, הרגיע.

מה עם הרעים? שאלתי.

נגיע אליהם, אמר. גם זה לא קרה.