באמת שאין גבול לציניות. ואת המציאות הזאת דואגים הפוליטיקאים שלנו ליישם כאן כבר 70 שנה. הרי את האמירה המופרכת מיסודה "טוב למות בעד ארצנו" (שספק אם בכלל נאמרה על ידי יוסף טרומפלדור בעת שגסס) חייבים לגבות בטקסים ובהוקרה, משום שאת השכול הלאומי כבר הפכו כאן מזמן לתעשייה של ממש. לחיים כאן דואגים המנהיגים הרבה פחות, אבל כפוליטיקאים שמתייצבים חמורי סבר לטקסים הם חייבים לחזק את המיתוס, כי גם בשנה הבאה יהיו טקסי זיכרון.
אבל דבריה לא יניאו את הפוליטיקאים מעבודה על ה"בייס", ואין כמו רגשנות ולחלוחית כדי לחזק אותו. פרס ישראל לאם שכולה זו לא המצאה של נפתלי בנט, זה רק חיקוי שמרגש את הבייס שלו. רבקה גובר ז"ל שכלה את בניה אפרים וצבי במלחמת השחרור. דוד בן־גוריון הגדיר אותה כ"אם הבנים", והיא נבחרה לכלת פרס ישראל לקליטת עלייה ב־1976.
עם כל הצער והכאב על נפילת שני בניה, מרים לא הייתה אפילו מועמדת לפרס אם לא הייתה אם שכולה. וכמו מרים יש כאן עשרות אלפי אמהות שכולות, אבל הן איבדו רק ילד אחד. חבל שהיא זוכה להכרה והוקרה רק בגלל השכול, בתוך מציאות שהוגדה על ידי הפוליטיקאים, לשם חיזוק הרוח היהודית־ישראלית.
מרים פרץ היא אישה שעושה המון בתחום החינוך וההתיישבות, אבל רבים ורבות הם אלה שעוסקים בתחומים אלה, במצוינות ראויה לשבח. הגורם המבדל שגרם לבחירתה הוא אובדן שני בניה, אולי גם בגלל התקדים של רבקה גובר. כי את המנגינה הזו, של מסירת הנפש למען גחמות של פוליטיקאים אלה ואחרים, לא מפסיקים אצלנו כבר כ־135 שנה, כל הנהגה בתקופתה.
רה"מ המכהן בנימין נתניהו לא התלהב מדוד לוי בשום שלב בקריירה שלו, אולם במוצאי יום העצמאות הוא ילחץ את ידו בחום, כי שניהם מכירים את חוקי המשחק הפוליטי. בימים שבהם רוב הציבור חש מיאוס כלפי הפוליטיקה, על כל רבדיה, הציניות היא כלי אסטרטגי הכרחי. וכאשר הפוליטיקה מחבקת ומוקירה את דוד לוי ביום העצמאות ה־70, תהיה למהלך השפעה ארוכת טווח. זה יהיה הפרק שטרם צולם בהפקה של דוד דרעי, רותי יובל ודורון גלעזר: סלאח, תבין, זו הרי מדינת ישראל.
התרעות פיקוד העורף