השעה הייתה שתיים אחר חצות. לפני דקות אחדות התפזרו ראש הממשלה, קומץ השרים ואנשי הצבא מ"הבור", מותירים "קצין תורן" בכיר ומיומן לקדם כל הפתעה שהיא. שעה קודם נשמו כולם לרווחה שהאירוע מאחורינו, אך ברקע ריחף גם החשש שייתכן וזוהי רק ההתחלה. עליתי עם הרמטכ"ל והמאבטחים במעלית אל לשכתו בקומה ה־14 בבניין המטה הכללי. היינו שם רק שנינו, כשגבי אשכנזי שלף קופסת "אירופה" וגמא את הסיגריה המי יודע כמה שלו באותו היום. נשענו על שידת העץ, מביטים בעיר העברית הראשונה, שעוד מעט תקיץ ליום חדש.

"בניהו, איפה אתה ישן הלילה?" פנה אלי אשכנזי.

"אני כאן, במשרד שלי בקומה 10", השבתי.



"לך לישון בניהו, מישהו עוד יעיר בקרוב את בשאר אסד ויעדכן אותו מה בדיוק קרה לו בלילה... לך לישון, בניהו... יכול להיות שעוד שעתיים־שלוש נתעורר לתל אביב עם נוף וקו רקיע אחרים לגמרי", פלט הרמטכ"ל.

אני נבהלתי, אבל הוא חייך והלך לחטוף כמה שעות שינה.


***

רק ארבעה חודשים קודם לכן התמניתי לדובר צה"ל במטה הכללי. המשימה העיקרית הייתה שיקום הצבא ואמון הציבור בו לאחר מלחמת לבנון השנייה. זמן קצר לאחר מכן, בעת הליכה במסדרון, פגש אותי אשכנזי ואמר לי בחיוך ממתיק סוד: "לך לראש אמ"צ (האגף המבצעי), אלוף טל רוסו, הוא רוצה לעדכן אותך במשהו".

"מה קרה? דבר..", שאלתי את אשכנזי כמו עיתונאי ותיק.

"הוא יסביר לך", השיב.

יומיים לאחר מכן, ולאחר שראש מחלקת ביטחון מידע במטכ"ל החתים אותי על טפסים של "שותף סוד מועדף" בתום בדיקת פוליגרף נוספת, התרווחתי על הכיסא בלשכתו של האלוף רוסו. לצדו ישב ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל, תא"ל אביב כוכבי (כיום סגן הרמטכ"ל).

"הסורים בנו כור גרעיני בעזרת קוריאה הצפונית", עדכן רוסו, "הבנייה חשאית ונעשית תוך מידור פנימי והסתרת הכור מהאיראנים ומחיזבאללה. אנחנו הולכים לתקוף אותו בקרוב. תתכונן, תתחבר לתהליך המבצעי, תעשה פעולות נדרשות, אל תשתף אף אחד ביחידתך. תתחבר למזכיר הממשלה ישראל מימון, הוא מוביל צוות הסברה לאומי".

קפאתי במקום! כור בסוריה? מתחת לאף שלנו? עם קוריאה הצפונית? דווקא שם? לא במצרים, בטורקיה או בסעודיה? התדהמה שלי הייתה גדולה, אך רוסו וכוכבי כבר היו "ותיקים". לאחר דקה ניסיתי לגייס את הידע המדיני־ביטחוני שלי. "ראש הממשלה אהוד אולמרט לא יאשר לכם דבר כזה לאחר שנחלץ בקושי ממלחמת לבנון השנייה", אמרתי.

הם צחקו: "הוא כבר אישר לנו".

"נכון, הוא אישר לכם לתכנן, אבל נראה אותו מאפשר לבצע", תהיתי. חזרתי ללשכתי בקומה העשירית וביקשתי לא להפריע לי. הבנתי מיד שתקיפת כור גרעיני בסוריה כעת אינה עניין של מה בכך. הדבר אינו דומה לתקיפת הכור בעיראק עשרות שנים קודם בידי חיל האוויר. הבנתי גם דבר נוסף: תקיפת כור גרעיני בסוריה הוא ניצוץ שעלול לגרום להידרדרות ולמלחמה עם דמשק וחיזבאללה בתמיכה איראנית, פחות משנה לאחר שצה"ל יצא מרוסק מורלית מלבנון השנייה.

נכנסתי לעניין כאחוז אמוק. התבוננתי באשכנזי ובסגנו האלוף משה קפלינסקי, במפקד חיל האוויר אליעזר שקדי, בראש אמ"ן עמוס ידלין ובנוספים - רובם עדיין "צרובים" מהמלחמה הקודמת, נערכים לפרסום דוח "ועדת וינוגרד" - שכעת צריכים במהירות שיא להכין את הצבא למלחמה נוספת, שעלולה להיות קשה יותר וארוכה יותר.

מיד לאחר שאולמרט הטיל את האחריות על הרמטכ"ל, החל הצבא, במידור מלא ובסיפור כיסוי, לעבוד סביב השעון. אימונים מואצים למערכי הצבא הסדיר והמילואים, ליטוש תוכניות מבצעיות, השלמת הפערים לאחר מלחמת לבנון השנייה, הכנה קפדנית של העורף החבול והמצולק, ובמקביל, בחשאיות מוחלטת, היערכות לתקיפת הכור בדיר א־זור בסוריה: נתיב, פרופיל טיסה, סוגי חימוש, איומים, כוחות חילוץ והצלה מעל שטחי אויב, לוחמה אלקטרונית, סיפורי כיסוי ואי־פגיעה בחפים מפשע. נוסף לכך התמקד צה"ל בהכנה בינלאומית של ההצדקה לתקיפה, עם חומרי מודיעין מוצקים שלא מותירים מקום לספק, שיוצגו מיד לאחר הפעולה למנהיגי העולם, סידורי חשיפה וניהול תקשורת ודעת קהל, האו"ם וכל היתר.

***

לאורך כל הימים הארוכים הללו לא האמנתי שאולמרט, שניצל בעור שיניו ממלחמת לבנון השנייה לאחר התפטרותם של אלוף פיקוד הצפון, הרמטכ"ל ושר הביטחון, יאשר מבצע כזה, שעשוי לגרור את האזור ואת ישראל למלחמה. התבדיתי בגדול. אולמרט התנהל באחריות גדולה, הפגין מחויבות עמוקה לביטחון ישראל ושם אותה מעל לשיקוליו האישיים. הוא גילה אומץ לב יוצא דופן, נחישות, הדיפת לחצים ומניפולציות, והיה ממוקד במשימה בקשר אישי עם ראש המוסד מאיר דגן, הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר וראש אגף המודיעין. כמו יתר ראשי מערכת הביטחון באותם ימים התבוננתי בו בהערצה גדולה.
ההיערכות למבצע התנהלה בחרדת קודש ובאווירה לא פשוטה של אחרי מלחמה. בירושלים ובקריה בתל אביב הפגינו אנשי מילואים (שבדיעבד התברר כי נשלחו בידי ארגונים פוליטיים) וקראו לראש הממשלה להתפטר.


הרמטכ"ל אשכנזי הקים צוות מצומצם של "הערכת מצב" לקראת הפעולה ובעיקר לימים שלאחריה, במטרה להפעיל חשיבה ולמנוע הדרדרות למלחמה. הצוות כלל את סגנו, האלוף קפלינסקי, את מפקד חיל האוויר, ראשי אמ"ן, אג"ת ואמ"ץ, ראש חטיבת המבצעים, ראש חטיבת המחקר ואנוכי - דובר צה"ל. רוב אלופי המטה הכללי לא היו בסוד העניין.

נזכרתי אז כי זמן קצר לפני כניסתי לתפקיד דובר צה"ל המתנתי בפריז לשר הביטחון עמיר פרץ, שהיה אמור לחנוך את הביתן הישראלי בסלון האווירי בלה בורז'ה ולערוך פגישת עבודה עם כמה שרי ביטחון. אהוד ברק, שניצח את פרץ יומיים קודם לכן, ביקש ממנו להתחלף לאלתר ולבטל את הנסיעה לפריז. התפלאתי על ברק, תהיתי היכן הממלכתיות והיכן נדיבות המנצחים. באותם ימים לא הבנתי מדוע הוא נוהג כך, אולם בדיעבד התברר לי כי בהחלטת אולמרט הוכנס ברק כ"שותף סוד" עם ראשי הממשלה בעבר שמעון פרס ובנימין נתניהו. לפיכך ביקש ברק לכהן כשר ביטחון כמה שיותר ימים טרם התקיפה, כדי להיות מזוהה איתה ככל שאפשר, אם לא יצליח לדחות אותה מסיבות כאלה ואחרות.

במקביל וללא קשר הקים הרמטכ"ל צוות "בקרה אדומה", שכלל את אמנון ליפקין־שחק, אורי שגיא, דוד עברי, יעקב עמידרור ונוספים, שהתבקשו לתרום מניסיונם ולבצע בקרה להחלטות הדרג המדיני והצבאי.

***

למועד התקיפה נקבעו כמה פרמטרים. כינינו אותם בסלנג "שלושת החי"תים": חום הכור, החורף הממשמש ובא וחשיפה מוקדמת של התוכניות. המידור היה מוחלט ומלא, אך נבדק ככל שהתקרבנו ל"שעת השי"ן". שלושה־ארבעה עיתונאים הגישו לצנזורה קטעים על הימצאות כור בסוריה, שמות קוד שניתנו לקטעים מהמבצע ופרטים נוספים. רובם היו כתבים מדיניים (ברק רביד, אילאיל שחר, אודי סגל וגם קצת מרוני דניאל) - הכל נפסל. "סיפור הכיסוי" הלך ונהפך לקשה יותר ויותר.

קפלינסקי, שהיה אמור לסיים את תפקידו, נשאר, לבקשת הרמטכ"ל, למקרה שניקלע למלחמה. ניסיונו היה חשוב מאוד ונימקנו את הישארותו בהודעה שנסיעתו לארה"ב ללימודים לא צלחה וכו'. כך גם דחינו חילופי מפקדים בגזרת הצפון. גם אני "נתקעתי" בלשכת דובר צה"ל עם הסגן הנכנס אל"מ זאב שרוני ועם הסגן היוצא אל"מ שלומי עם־שלום, שלא הבינו מדוע הם זקוקים ל"חפיפה" של שלושה חודשים. על שמירת הסוד והחשאיות היה מופקד המלמ"ב במשרד הביטחון אמיר קין, איש מקצוע קר רוח שהבין את גודל האתגר.

אשכנזי התרוצץ יום ולילה כמי שאחזו שד, מודע לגודל האחריות הכבדה המונחת על כתפיו בהצלחת המבצע להשמדת הכור, בפעולות הנדרשות למניעת הידרדרות המלחמה ואם תיכפה עלינו - להכריעה מהר. הוא השתתף בחשאי בפיילוטים של חיל האוויר, עדכן ושינה תוכניות מבצעיות, עבר על חומרי מודיעין עדכניים (ומצוינים) שסיפקו המוסד ואמ"ן. במקביל הכין את הצבא למלחמה קשה וארוכה בצפון.

***

הזמן הגיע. התקיימו התנאים לתקיפה. היכולות המודיעיניות, הטכנולוגיות והמבצעיות הבשילו לחלוטין, התרחישים כבר היו מובנים, התוכניות בזירה המבצעית, הדיפלומטית, הבינלאומית ובזירת ההסברה והתקשורת בארץ, בעולם הערבי ובעולם היו מוכנות. הגיע יום ה"עי"ן". ידענו איך מתחילים – אף אחד לא ידע איך ומתי זה יסתיים. וכמו שלמדנו בצבא, אנו מתפללים לטוב ומתכוננים לרע.

ואז בדיוק, בשעות הערב של יום התקיפה המיועד, התחתנו קצין דובר צה"ל, רס"ן אורון מנחה, ומזכירת הרמטכ"ל לירון. לא פחות. את החתונה הזאת החלטנו להפוך לנכס גדול של סיפור כיסוי והטעיה: ארוחה טובה לקראת לילה קשה והשתתפות בשמחה של לירון ואורון.

החתונה נערכה בבית חנן, בדיוק במועד שבו מבניין "ידיעות אחרונות" בדרך מנחם בגין אפשר היה להבחין כי האורות בקריה דולקים, שלא כמו ביום שגרה. החל משעה 21:00 פשטה לה השמועה כי "משהו קורה בצבא". הכתבים הצבאיים צבאו לי על הקו, מנסים לחקור (כמו שעשיתי אני במשך שנים) ולדלות פרטים.

"איפה אתה, בניהו?" שאלו אותי.

עניתי: "בחתונה של לירון ואורון".

"ואיפה הרמטכ"ל?" הקשו עלי.

"הוא כאן לידי בחתונה, אוכל פרגיות על שיפוד. קח, תגיד לו בתיאבון", אמרתי והגשתי לאשכנזי את המכשיר הסלולרי.

את החופה ערך רב הכותל שמואל רבינוביץ. "כבוד הרב, יש לי משימה חשובה עבורך", אמר לו אשכנזי בסוף הערב, "מכאן אתה נוסע לכותל המערבי ומתפלל לשלומם של מפקדי וחיילי צה"ל ולשלומה של מדינת ישראל".

"מה קרה?", תהה הרב.

"תלמד לבצע הנחיות", השיב לו אשכנזי בחיוך.

כעבור שעתיים היינו כבר עמוק בתוך "הבור" של חיל האוויר והמטכ"ל, עוקבים אחר מבנה התקיפה. את השקט היה אפשר לחתוך בסכין. על מסך ענק תמונת המזל"ט מהשטח בעומק סוריה ועל מסך שני - עמוד השער של "ynet" כדי לעקוב אחר דליפה חלילה. ואז ראינו שבעמוד מככבת מודעת פרסום של מכון אקסטרני שמציע מבצע משתלם ללקוחותיו, וקובע: "למבצע הזה לא תהיה הזדמנות שנייה". קפאנו, התבוננו, התלוצצנו וחיכינו לשמוע שהתקיפה עוברת בשלום, משיגה הפתעה, השמדה מלאה, ללא הסתבכות וחזרה הביתה בנתיב שנבחר.

כך אכן קרה. תקיפה חלקה עם פגיעות מדויקות, ללא סיבוך. ראש הממשלה, שר הביטחון ושרת החוץ היו מרוצים מאוד וכך גם צמרת צה"ל. אבל לתחושת השמחה התלוותה תחושה של מתח מהצפוי בימים הקרובים מבחינת התגובה הסורית. היה ברור שהפעולה חייבת להישאר חשאית, כדי לאפשר לנשיא אסד להכיל את האירוע ולהתמודד עם כך שהסתיר אותו משותפיו הקרובים.

למחרת היום כינס הרמטכ"ל את פורום המטה הכללי לישיבה מיוחדת. ההתרגשות הייתה גדולה, חלק מהנוכחים לא היו בסוד האירוע. ראש אמ"ן ידלין הציג את חומרי המודיעין האיכותיים, ראש אמ"ץ רוסו סיפר על ההכנות, שקדי סיפר בהתרגשות על רב סרן צעיר במטה חיל האוויר שתכנן את התקיפה במקצועיות ולעתים בפרופיל טיסה הרואי. ואילו אשכנזי כיוון אל העתיד הקרוב, לחשש שהתקיפה תביא להידרדרות ולהכנות שלהן נדרש צה"ל בחזית ובעורף. הדרישה החד־ משמעית הייתה לרמת מוכנות מלאה, לערנות ולחשאיות.

בציבור ובתקשורת החלו שמועות על כך שהיה מבצע של צה"ל בעומק האויב וכי לצבא כמה הרוגים שאותם הוא מסתיר בגלל אופי ומקום האירוע. העורכים והכתבים הקשו עלי מאוד – הלוואי שיכולתי לומר להם שאכן היה מבצע מוצלח, אך ללא נפגעים. הדבר לא היה אפשרי וחשתי במצוקתם. "הפטנט" שמצאתי אז היה לפרסם קטע של וידיאו מטקס הרמת כוסית לראש השנה של פורום מטכ"ל עם שר הביטחון ברק. ביקשתי מהרמטכ"ל ומהאלופים לחייך במפגיע ו"להיראות שמחים".

דיברתי עם רוני דניאל מערוץ 2 ועם אלון בן דוד מערוץ 10 ואמרתי להם: "תסתכלו בסרט, נראה לכם שאם היו הרוגים במבצע, הרמטכ"ל והאלופים היו ככה צוחקים ושמחים?". וכך, בערב שודר הסרטון עם פרשנות שלפיה "בארץ פשטה שמועה לא נכונה על מבצע עם נפגעים".

הצוות המצומצם למניעת מיסקלקולציה שמינה אשכנזי התכנס פעמיים ביום להערכת מצב. ברקע כבר החלו "הגורמים המדיניים" לסוגיהם לתדרך את העיתונאים והעורכים על "חלקם במבצע", על "יוזמתם", "תושייתם" וכדומה. בתוך שבועיים הבנו שבידי העיתונאים תמונה די מלאה של האירוע באופן שאם יפורסם, יקשה על הנשיא הסורי להכיל ולהבליג ויחייב אותו לפעול בתגובה. אשכנזי ניהל מאבק קשה, יחד עם המלמ"ב, מול גורמים בדרג המדיני שגרסו שיש לפתוח את האירוע לציבור.

גם בתוך המטה הכללי נשמעו קולות כאלה. באחת מישיבות הצוות דנו בעניין. "הפרסום יביך מאוד את הנשיא אסד בעיני בני עמו ובכירים במשטרו שלא ידעו שהוא בונה כור מתחת לאפם, וגם בעיני האיראנים ובעיני נסראללה", אמרתי לנוכחים, "העיתונות הערבית תכנה את האירוע כ'פדיחת אל־אסד אל־כבירא' (פדיחת אסד הגדולה)". כדי לצנן קצת את האווירה, הוספתי בחיוך: "אל תשכחו שכאן, בחדר המטכ"ל, יושבים גם רמטכ"ל וגם דובר צה"ל, ששניהם ממוצא סורי - ובכבוד אנחנו מבינים".

***

עשר שנים חלפו מאז הלילה ההוא ב"בור". ההרתעה מול סוריה וחיזבאללה עודנה חזקה, גם לאחר שאותגרו עשרות פעמים. ישראל כבר אינה אותה ישראל, סוריה אינה אותה סוריה והמזרח התיכון מתאפיין בחוסר יציבות. דגן כבר אינו בין החיים וכך גם שמעון פרס ואמנון ליפקין־שחק ז"ל, אבל בלב תל אביב, ב"מחנה רבין", במגדל המטכ"ל בבור של שמונה קומות מתחתיו, ממשיכים בצה"ל גם היום לאתר איומים קרובים ורחוקים – מדי לילה, בכל מקום, בשקט מוחלט.

כבר שנים שאני חושב על המזל שנקרה בדרכי והביא אותי להיות שם בלילה ההוא וליטול חלק בתהליך. זה היה אירוע ששמחתי מאוד שלא פורסם אז, אף שיכול היה לסייע מאוד בשיקום מעמדו של צה"ל בישראל, באזור ובעולם. זהו מבצע מוצלח ביותר, גם בהשמדת הכור וגם במניעת מלחמה, ולכן עקבתי בשבועות האחרונים בדאגה אחר בכירים במערכת המדינית והביטחונית לשעבר, שנערכו לפרסומים הללו משל נערכו לוועדת חקירה ולא למסיבת ניצחון. חבל, יש מקום לכולם.

כעת, עשר שנים אחרי, אני שמח לשתף אתכם, באישור ביטחון שדה והצנזורה, במה שאפשר מלילה אחד בספטמבר 2007.