שני המקרים משלבים שתי תכונות שנמצאות בראש רשימת הליקויים האישיותיים שלי. הראשונה היא הפרעת קשב וריכוז קיצונית- בזכותה אני מוכר בקרב חוגים מסוימים בכינוי ADDAYAN. השנייה היא חוסר יכולת לאבחן מעשים שעלולים לעורר חשד בקרב משטרת ישראל (ואי-לכך להימנע מהם).

נתחיל במקרה הראשון. הרקע: שעות אחר הצהריים. השמש מלטפת את האופק, ואני צועד אל עבר הרכב שלי. לוחץ על השלט, פותח, נכנס, מתניע, מגביר את הרדיו שמשדר שיר ישן של "קולדפליי", מהתקופה שהיה להם באמת מה לומר. באמת אם יש שיר שראוי לתואר "נשגב" בארטילריה של "קולדפליי" זה השיר הזה: "green eyes". בכלל, שמתי לב שז׳אנר השירים של צבעי עיניים הוא ככל הנראה הז׳אנר המוזיקאלי המוצלח ביותר והוא כולל קלאסיקות שמתחככות בנצח כמו pale blue eyes המושלם של הוולווט אנדרגראונד, Brown Eyed Girl המרטיט של ואן מוריסון, וכמובן פאר היצירה של להקת ״המי״: Behind Blue Eyes. 

השיר ממשיך להתנגן וכריס מרטין שר: Honey you are the sea, Upon which I float…. ואני שר יחד איתו ומחנה את הרכב ביעד. ביציאה ממנו אני מחפש את המחשב הנישא שהיה איתי כשנכנסתי פנימה. אני מחפש עוד ועוד אבל לא מוצא את המחשב הנישא, העוגן בעולמי הסוער, שומר הראש של סודותיי, ואז פתאום אני נזכר בנורא מכל - לפני שנכנסתי לרכב הדלקתי סיגריה והנחתי את המחשב על גג המכונית. אני מסרב להכיר במציאות הנוראית ועובר על כל סנטימטר באוטו עד שאני נאלץ להודות: המחשב שלי, מקבוק כסוף, פאר היצירה הסטיב ג׳ובסית, שילדים קטנים בסין עבדו בפרך, ברעב, ללא תנאים סוציאליים, כדי להרכיב אותו, נפל מגג המכונית במהלך הנסיעה, ועמו כל עולמי הפרטי (בתמונות) וכל עולמי המקצועי (במסמכי וורד). 



אי אפשר היה לדבר איתי באותם רגעי אימה שבהם עולמי השחיר. ״יש לי חרדת נטישה קשה״, צעקתי לשמיים, ״מדוע זה עזבת אותי מחשב יקר?״. מיד עליתי לרכב וחזרתי על עקבותי, סרקתי את הכביש, אבל המחשב לא נראה בשום מקום. חשוב להגיד שהאירוע לא היה עד כדי כך טרגי אלמלא שתי עובדות: באותה נסיעה לקחתי את המחשב ללא התיק; ורק כמה ימים לפני כן החלטתי לבטל את אופציית ה-find my mac, משום שהיא גוזלת זיכרון RAM יקר ומאטה את פעולתו. חזרתי על הדרך עוד פעם ועוד פעם אבל החיפושים הסתיימו במפח נפש. 

חזרתי לביתי, נסגרתי בחדרי, עצמי עיניים וניסיתי להבין מה עושים עכשיו. הרגשתי כמו מגיש חדשות ללא טלפרומפטר, כמו סטיבן הוקינג ללא כיסא גלגלים, כמו אייל שני בעולם ללא עגבניות, כמו מאורס טרי שנמצא במקום ללא קליטה ואין ביכולתו להעלות את תיעוד האירוע לפייסבוק. לאחר שעתיים של צלילה אל תוך מעמקי העצב הקיומי, קיבלתי הודעה בפייסבוק מבחור מסתורי ששאל: ״ליאור, לא חסר לך משהו?״. להודעה צורפה תמונה של המחשב. תוך חמש דקות הייתי אצלו והוא סיפר שנסע בכביש ופתאום ראה מחשב עף מגג של אוטו, ובנו הקטן שישב במושב האחורי שאל אותו: ״אבא ממתי מחשבים יודעים לעוף?״. 

לאחר שאסף את המחשב, שבאופן מעורר השתאות והערצה לחברת אפל כמעט ולא ניזוק, הוא פתח אותו. במסך הכניסה, כמו בכל מחשב נייד מסדרת מקבוק, הוא ראה את תמונתי ומעליה את שמי הפרטי. ״שמע״, הוא אמר לי, ״איך שראיתי את הפרצוף שלך על המסך, הכל היה לי ברור. למי חוץ ממך יכול לקרות דבר כזה?״.

המקרה השני היה לא פחות מבהיל. הוא כלל שני שוטרים וניידת בשעות הקטנות של הלילה. הקדמה חשובה: לאחרונה פיתחתי תחביב מוזר שאני מוצא בו עניין רב - כיבוס בגדים. לפני כמה חודשים החלטתי שבנוסף לאגפים בבית שאני אחראי עליהם (הכלב, הזבל, קניות שבועיות בסופר), אני הולך לקחת על עצמי גם את אגף הכביסה ולהוריד מעל כתפיה של אשתי מעט מהנטל של מטלות הבית. אני מודה שהתאהבתי במטלה הזו, יש בה משהו מרגיע שממתן את הווליום של המחשבות החרדתיות שלי. ואפילו מצאתי דרך לשדרג את הפעולה. מדי לילה אני יוצא אל המחסן, מפריד את הכביסה, מכניסה למכונה ותולה על החבל כשאני מצויד באוזניות אלחוטיות שמחוברות לסלולרי שמנגן את תכנית הרדיו האהובה עליי באפליקציית הרדיו, ולראשי פנס-ראש איתו אני מאיר את חבלי הכביסה שנמצאים בקצה החצר. הלוק הוא של כורה פחם מיוזע אבל זה לא מטריד אותי כי כשאני יוצא אל המשימה זה בשעות הקטנות של הלילה ואיש אינו רואה. ככה לפחות חשבתי עד לפני כמה ימים.

לפני כמה ימים בסביבות השעה 2 וחצי בלילה ניגשתי למלאכה עם מוטיבציה לנצח את ערימות הכביסה, אוזניות באוזניים ופנס על הראש. האזנתי לצמד השדרנים בתכנית האהובה עליי מדברים על אירועי היום ופתאום חשתי הבזק של אור חזק תוקף אותי. הסתובבתי וראיתי שני שוטרים שרצים אליי בעודם מכוונים אלי את פנסיהם. מיד הרמתי ידיים, אבל הם המשיכו להתקרב אליי עד שפתאום אחד מהשוטרים עצר, הביט בי ואמר ״הא, זה אתה, עכשיו הכול ברור״. 

תיכף ומיד הסברתי להם שאני בסך הכל מטפל בכביסה והוכחתי להם שזה ביתי. ״אבל למה לכבס בשתיים וחצי בלילה?״, שאל השוטר השני. ״אתה באמת רוצה לדעת?״, שאלתי. ״האמת, ליאור, עדיף שלא״, אמר השוטר והסביר לי מדוע הם הגיעו. מסתבר שאחד השכנים התקשר למשטרה והודיע על פעילות חשודה של אדם שמסתובב בחצר עם פנס ראש ונכנס ויוצא מהבית עם דברים בידיו. 

״אתה מבין שבאנו לקריאה על גנב?״, שאל אותי אחד השוטרים. ״אני מבין אבל אני אוהב את הלילה״, הסברתי לו, ״בשעות האלו יש לי נחת ואני יכול להתרכז בכביסה״.

״שמע ליאור״, אמר לי השוטר, ״תעשה לי טובה ולך לישון, אתה נראה לי עייף״. אחר כך הוא פנה לשוטר שלידו ואמר לו: ״אלוהים יעזור לי, איך נכתוב את הדו״ח של הקריאה הזו? מה נרשום בו? אם המפקד קורא את הדוח הזה הוא מפטר את שנינו על המקום בטענה שהתחלנו לקחת סמים הזייתיים״.

״אתם רוצים שאעזור לכם לכתוב את הדו״ח?״, הצעתי את עזרתי, ״אני טוב בכתיבה״

״לא, לא״, הם אמרו, ״אתה עדיף שתלך לישון״.