אם לא היה רמטכ"ל, גדי איזנקוט היה היסטוריון. האיש שולט ללא מצרים בהיסטוריה בכלל, היסטוריה של עם ישראל בפרט, והיסטוריה צבאית בעיקר. כשאתה זורק לו תאריך, הוא יודע מיד מה קרה לאורך ההיסטוריה הצבאית שלנו, וגם לא שלנו, באותו יום. בקיא מאין כמותו בתולדות הציונות, בדברי ימי צה"ל, במפרטי המלחמות הגדולות, המבצעים, הקרבות. אין משפט שבן־גוריון אמר שהוא לא מכיר וניתח מכל צדדיו ומשמעויותיו. אין ביוגרפיה צבאית או מדינית שלא קרא. אורי מילשטיין ואבירם ברקאי יכולים לאכול אצלו אבק. האיש פנומן.

במגירה יש לאיזנקוט מחברת אדומה. לאורך כל עשרות השנים מאז שהפך למפקד, מחזיק איזנקוט את המחברת האדומה הזו. כשהיא מתמלאת, חדשה ממלאת את מקומה. היסטוריונים ישמחו להניח יד על מצבור המחברות האדומות של הרמטכ"ל ה־21 של צבא ההגנה לישראל. גם עיתונאים, אגב. במחברתו לא עושה איזנקוט הנחות לאף אחד, ובעיקר לא לעצמו. הוא כותב שם על תוכניותיו לפני כניסתו לתפקיד מסוים. הוא עוקב אחר ביצועיו. הוא מעלה את מחשבותיו. את לקחיו.

המוטו שלו פשוט: כל תפקיד שלי בצה"ל הוא התפקיד האחרון. כך, לפחות, צריך נושא התפקיד להתנהג. כך זה אמור להיות בעולם האידיאלי. בעיית הבעיות של צה"ל היא העובדה שקציניו ממוקדים לעתים בתפקיד הבא, לא בנוכחי. הם משתדלים לא להסתבך ולא להיכשל ולצאת בסדר עם הממונים עליהם, כדי לטפס הלאה. הדוגמה המובהקת ביותר לתופעה הזו מגולמת ביואב גלנט. הדוגמה ההפוכה הקלאסית היא איזנקוט. הוא לא ייתן ל"תפקיד הבא" לפגוע במה שצריך לעשות בתפקיד הנוכחי. הוא לא יגיד לממונים עליו מה שהם רוצים לשמוע. הוא לא יאפסן או יקפיא את מה שצריך לעשות כי זה עלול לחבל בסיכויי הקידום.



זו הסיבה שאיזנקוט חותם בכל שנה קבע מחדש, לשנה נוספת. זה אמיתי. האיש מתחייב לשנה אחת קדימה ומתנהג בכל תפקיד כאילו זה התפקיד האחרון שלו בצבא. בפיקוד הצפון הוא חתם חמש פעמים. זו הנוסחה שמאפשרת לו להיות ענייני, יובשני, ממוקד בטובת התפקיד ולא בטובת נושאו. זו הסיבה שמנעה ממנו להתקלקל כשהיה מזכיר צבאי של ראשי ממשלה. אגב, מכל התפקידים, זה של המזכיר הצבאי הוא הרגיש והבעייתי ביותר. צודקים הסבורים שזה צריך להיות התפקיד האחרון של נושאו בצה"ל, ולא מקפצת קידום.



בסוף כל שנה הוא נותן לעצמו דין וחשבון על ביצועיו בשנה החולפת, ממלא עוד כמה דפים במחברת האדומה, וממשיך הלאה. בתפקידו הנוכחי התיישרה המציאות עם איזנקוט: זה אכן תפקידו האחרון בצה"ל. אין למעלה ממנו. בניגוד לאחרים, הסיכוי שילך לפוליטיקה אינו קיים. הצינון? הוא היה שמח אם יאריכו אותו משלוש שנים ל־30. כל האמור לעיל מייצר רמטכ"ל אולטימטיבי, כמעט אוטופי. מי שלא מפחד "מה יגידו". מי שלא מתעניין ברעשי הרקע, ביקורת לא עניינית ושאר ירקות. מי שלא חושש לקבל החלטות. להפך.

במחברת האדומה של איזנקוט כתוב ש"אין זמן לא לקבל החלטות". כתוב שאין טעם להעביר את ההחלטות לבא בתור. כתוב שהגיע הזמן לבטל את כל ההחלטות שבן־גוריון שכח לבטל. שצריך להפיק לקחים מכל כישלון וללמוד לקח. כששואלים אותו מה למד מההיסטוריה הכללית והפרטית שלו, יענה תמיד במילה אחת: "לקח".

כמזכיר צבאי, למד איזנקוט לקרוא את "הדרג המדיני". זו הסיבה שמאפשרת לו לצלוח בינתיים, טפו-טפו, את מערכת היחסים עם הדרג המדיני בשלום. הוא לא אדיש לתדמיתו. הוא מגלה רגישות די גבוהה למה שנאמר ונכתב עליו. הביקורת המטורללת מהאגף הימני־קיצוני פוגעת בו ומעכירה את לילותיו. יחסיו עם שר הביטחון אינם רגועים ויש בהם לא מעט רגעי מחלוקת וקטטות מקומיות. למרות זאת, הדברים נשארים בתוך החדר, מערכות יחסי העבודה משובחות, שני הצדדים מגלים איפוק וענייניות, וזה ייאמר לזכותם. כך צריך.

איזנקוט היה ראש אגף המבצעים במלחמת לבנון השנייה ומפקד איו"ש באינתיפאדה השנייה. החיבור בין שני האירועים האלה לימד אותו את לקח חייו: באוגדת איו"ש ביצעו חייליו את מה שצריך. מילאו את כל הפקודות. עצרו מבוקשים, סגרו כבישים, הפעילו "סיר לחץ", לחמו בטרור, פרצו קסבות וטלטלו מחנות פליטים. בראבו.

אחר כך, בלבנון השנייה, הם לא הצליחו לתמרן, לא היו מסוגלים לקחת כפר, חטפו את הקורנטים של חיזבאללה כברווזים במטווח. איזנקוט הבין שההתמקצעות בבט"ש ביו"ש החריבה את יכולתו של הצבא לנצח במלחמה אמיתית ולתמרן בשטח אויב. הוא נשבע לתקן את זה. היא תיקן את זה. זו הסיבה לכך שהתעקש על שישה גדודים מעורבים שיטפלו בבט"ש, כדי לאפשר לגולני, לצנחנים, לגבעתי, לנח"ל ולשריון להתאמן, להמשיך להתאמן ועוד קצת להתאמן כדי שבסבב הבא אפשר יהיה לנצח. זוהי מורשתו.