אסור שאירועי השבוע האחרון בגבול, ובעיקר המחדל שבחדירת שלושה פלסטינים מעזה 20 ק"מ אל תוך שטח ישראל, יסיטו את תשומת הלב מהבעיה הגדולה שמתעצמת מדרום. נכון, המצב ברצועת עזה הוא לא רק בעיה שלנו ולא בגללנו, אבל אנחנו עלולים להיות אלה שישלמו את המחיר על חוסר התקווה, האבטלה הגואה, המחסור והייאוש. עוד לפני שמתפרסם תחקיר רשמי, ניתן להעריך כי השלושה שחדרו ונתפסו ליד גבול צאלים אינם מחבלים רגילים אלא "משפרי דיור", שמבקשים קורת גג ואוכל. אם היו חודרים ללא נשק, היו נחקרים ומוחזרים לעזה. אבל היות שהיו ברשותם סכינים ורימוני יד, הם נעצרו וכעת הם נחקרים, וסביר להניח שיקבלו אצלנו אכסניה באחד ממתקני הכליאה.
ההיערכות ל"צעדת המיליון" בתחום הצבאי ודאי נעשתה בצורה המיטבית: תלתליות דוקרניות, תצפיות, רחפנים, כרוזים שיוטלו מעל, אמצעים מתקדמים לפיזור הפגנות, חידוד הוראות פתיחה באש וכיו"ב. ההפסד שלנו במערכה הזו לא יהיה שם: הוא עלול להיות בתחום התודעה, במצלמות, בראיונות ובשידורים החיים. במקרה של נפגעים רבים, במקרה של חציה מוצלחת של מאה פלסטינים אל שטח ישראל שתתפרש כ"ניצחון", בצעדת ילדים נפרדת וכו'.
הייאוש בעזה רב מאוד, והוא מאיים על ישראל יותר מאשר על מצרים או על הרשות. אנחנו יותר זמינים ויותר נוחים למאבק, ואנחנו צריכים לדעת כיצד לנהוג, ככל שזה יהיה תלוי בנו. זהו הזמן הנכון באמת לנהוג בעזה בנחישות וברגישות: צבאית, תודעתית, הומניטרית ומדינית.
בשנים האחרונות הצליחו "להגניב" אל הטקס סרטון ברכה של נתניהו, וקודם לכן של אולמרט, אבל הדרישה כי ראש הממשלה יהיה נואם מרכזי מקוממת את אדלשטיין, שחש כי ב"משמרת שלו" תיגדע המסורת, והפוליטיקה תגבר על הממלכה ועל הממלכתיות. בשל כך הוא נאבק במירי רגב, שמוכנה למות או לכבוש את ההר (הרצל).
אילו הייתי נתניהו, הייתי מאמץ את ההצעה שהעלה זה מכבר ידידי רינו צרור - לאפשר לראש הממשלה להשיא משואה - וקצת משכלל אותה. עזבו לרגע את החקירות ותחשבו על זה: הפשרה צריכה להיות שנתניהו ישיא את המשואה האחרונה, וכל שנת עשור יעשה זאת ראש הממשלה המכהן.
זה יכול להיראות ולהישמע כך: "אני בנימין, בן צילה ובנציון נתניהו ז"ל, אחיו של סא"ל יוני נתניהו, גיבור ישראל ומפקד סיירת מטכ"ל, שנפל בקרב עם מחבלים בשחרור חטופי אנטבה, ראש ממשלת ישראל בשנת ה־70 להיווסדה, גאה ונרגש להשיא משואה זו בשמם של כל ראשי ממשלות ישראל לדורותיהם, משמאל ומימין ולכבוד נשותיהם, עזר כנגדם, אשר הנהיגו את מדינת ישראל, כל אחת ואחד בתקופתו, תחת אתגרים ואיומים רבים, להישגים גדולים, לניצחונות רוחניים וצבאיים מפוארים, לקיבוץ יהודי העולם מארבע כנפות תבל אל מדינת היהודים היחידה בעולם, ארץ ציון וירושלים.
תושא משואה זו לכבודם של כל אזרחי מדינת ישראל וילדיה מכל חלקי העולם והארץ, אשר יוצרים ביחד פסיפס אנושי מרתק ועתיר הישגים, לכבודם של מפקדי וחיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון, לאנשי התעשייה, ההתיישבות, החקלאות, הרפואה, לאנשי ההייטק אשר כולם יחד מציבים את הפלא הנקרא מדינת ישראל בחזית הידע העולמי ולכבודם של יהודי התפוצות שחיים בניכר, אך לבם כאן בירושלים בירתנו הנצחית. לכבודם של מנהיגי העולם, נשיאים וראשי מדינות אשר תמכו ותומכים בישראל בשעותיה הקשות - וגאים איתה בהישגיה וביום חגה ולתפארת מדינת ישראל". נו, נראה אותו. זה עשוי להיות קצר, חזק, מרגש, ממלכתי ומסוקר הרבה יותר מכל נאום כוחני, פוליטי ומנפץ מסורת מכובדת.
השבוע פרסמה העיתונאית ליטל שמש בערוץ 20 (ברכות למהדורת החדשות החדשה), כי על פי הוראות השב"כ נעים חיילי צה"ל ברחובות אושוויץ וקראקוב בלבוש אזרחי מחשש מהתנכלויות על רקע אנטישמי, ואילו רק בתוך המחנות עצמם, בטקסים הרשמיים, ניתן ללבוש מדי צה"ל. אם כך, אני בעד לבטל את המסעות הללו. אם לא ניתן להתייצב במדי צה"ל מול "כיכר המשלוחים" (אומשלגפלאץ), או להצדיע למרדכי אנילביץ' וללוחמיו במחתרת בבונקר ברחוב מילא 18 או מול קברו של יאנוש קורצ'אק - אז אין טעם במסעות הללו.
ואחר כך, בנעורי ובבחרותי, אל לילות הסדר בחדר האוכל בלהבות חביבה, כשהמאכלים הסוריים מתחלפים בגפילטע פיש ובחזרת ובעוף בפירות מיובשים... ועם ההגדה לפסח של הקיבוץ הארצי והמקהלה והחד גדיא ועם הילדים ועם אבא שלי ז"ל, שבא להתארח ומתענג מבנו שהיה לחבר קיבוץ והגשים את חלומו שלו, ועם אמא היקרה שחיכתה לטיול בטרקטור בשדות שאערוך להם למחרת. ולליל הסדר בגולה, אצל בני משפחה וחברים בוושינגטון, שבו ערכתי סדר כהלכתו והרגשתי יהודי מאי־פעם, ואפילו סיפרתי בהתרגשות על מבצע העלאת יהודי אתיופיה, שהיה הכי קרוב ל"יציאת מצרים" שראיתי אי־פעם.
והיה גם ליל הסדר המרגש שחוויתי עם פנינה והילדים כדובר צה"ל, עם מאות חיילים בודדים שעזבו משפחות, לימודים וחברים ובאו בגפם לישראל, התנדבו לשירות והם משרתים ומגינים בגופם על מדינת היהודים היחידה, וראויים להוקרה גדולה. ובשנים האחרונות, כשכבר אין סבתא ואין קיבוץ משותף עם חדר אוכל וחד גדיא ואין צבא וחיילים - לילות הסדר הם בחיק המשפחה עם הילדים, שהופכים למשפחות בעצמם, עם אחַי וילדיהם ועם אמא לאה. זהו ערב מיוחד שבו אני מתבונן בגאווה ובהתרגשות על מפעל חיינו, על חירותנו, ועל כך שדרושה עדיין עבודה גדולה כדי לבסס אותה. וכשאני שואף אוויר מבעד לחלון, אני מתמלא בריח ההדרים המשכר, שהלוואי והייתי יכול לשתף אתכם בו ולו במעט. שיהיה פסח שקט ושנדע להעריך את חירותנו. שבת שלום וחג שמח.
התרעות פיקוד העורף