את ליל הסדר הזה מנחם תלמי לא זכה לחגוג. אשתו דליה והבנים שי, גיא ושירלי היו בליל הסדר בלעדיו לראשונה. אני מוסיף לעצמי בלחישה: ובפסח הזה מנחם תלמי לא היה עסוק בעריכת ובהוצאה לאור של המוספים לחג. 


שנים כל כך רבות הייתי לידו כאשר מטלות העיתון שלנו, “מעריב", היו על כתפיו. בתפקידו האחרון בעיתון, תלמי היה ראש אגף המוספים. ככזה הוא היה עורך גם שלי, והייתי עורך מוסף שיצא לאור ביום שני בשם “קריאת ביניים". למעשה, מכיוון שהמדור שלי “שיפודים" הופיע במוסף סוף השבוע, תלמי עבר גם על המדור הזה, שלפעמים היה עלול לעורר בעיות. כשהיה קטע מעורר סימני שאלה בדבר מוגזמותו, עורך “סופשבוע" היה מעביר את הנושא להחלטתו של תלמי. תלמי היה עורך מאוד פתוח לכל דעה, ובלבד שהיא מנוסחת היטב. פעם או פעמיים הוא העיר לי, אבל מה שווה מדור סאטירי אם לא מעירים לך פעם או פעמיים? 


את שם המוסף של מעריב “סופשבוע" נתן הוא, כאשר הוא מונה להיות העורך של מוספי העיתון. לפני כן נקרא המוסף “ימים ולילות", ומנחם תלמי רצה לבשר על שינוי בכך ששינה את השם לשם ישראלי על גבול הסלנג. הכרתי את תלמי מן הרגע שהגעתי ל"מעריב" כחבר במערכת העיתון. הוא היה נכנס לקומת המערכת של שבת עם הכתבות מן השטח, תמיד מן השטח. את הכתבה המודפסת במכונת כתיבה ברווח כפול כנדרש, הוא היה מגיש למשה ז"ק, עורך שבת האגדי, שידע לדרוש הרבה מן העיתונאים וידע להעריך מי שעמד בדרישות (והיה חסר סבלנות לחלוטין כלפי מי שלא עמד בדרישות. “אתה מכשיל אותי", הוא אמר, וזו הייתה הערה שפגעה בלב של כל עיתונאי אמיתי). מי שלא היה עיתונאי אמיתי לא יכול היה לשרוד ליד ז"ק, ותלמי היה בין המוערכים ביותר.

מאז, ואני בן 27 (הוא 20 שנה מבוגר ממני), למדתי מתלמי כל כך הרבה שהוא אפילו לא מנחש. הייתי יכול ללמוד עוד. הוא היה מסוג העיתונאים שמאחורי הכתיבה שלהם הסתתר ידע גדול. זה ניכר בלקסיקונים שהוא הוציא לאור, בצד כתיבתו העיתונאית. אחד הלקסיקונים בעל השם הלא מפתה “הלקסיקון הציוני" הוא ספר שהחכמתי ממנו רבות. כמו רבים שמאחוריהם עומק, תלמי היה מוכר ואהוב בזכות הכתיבה הקלילה. 




תלמי הוא ישראלי מלידתו, איש שהיה יפה, גבוה וחכם כמו מודל של ישראלי. הוא נולד ברמת גן בשנה הכמעט תנ"כית: 1926, הלך לעולמו כמעט בן 92, בן 91 וחצי. אני יודע שנוהגים למנות את חצאי השנים רק בגילים בני ספרה האחת. אני מציע שנתחיל למנות זאת גם בגילים שמעל 90, כי כל חצי שנה כזו היא בעלת משמעות. למרבה הצער, הוא סבל בשבועות האחרונים לחייו, היה במצוקה. בני משפחתו אומרים שהוא נגאל. 


“מעריב" ותלמי היו חופפים. הוא כתב מאות כתבות צבע, ידיעות ורשימות עיתונאיות, ופרסם ספרים רבים, פרוזה למבוגרים, ספרי עיון וספרי ילדים. כאמור, הוא היה הרבה במסדרונות המערכת, אחד העיתונאים הפעילים והמורגשים בעיתון, תוסס, מקורי ומאוד פורה. מאוד תמהתי על כך שכאשר הוא הגיע לגיל הפרישה, הוא הפסיק בבת אחת את הכתיבה ואת העיסוק בעיתונות. איך זה יכול להיות? שאלתי אותו לא פעם. אני עשיתי את שלי, הוא ענה, מספיק לי. אנשים שמכירים אותו אומרים: הוא נעשה שבע מכתיבה והיא לא הייתה חסרה לו. אולי צריך ללמוד ממנו גם את זה, את יכולת הניתוק מההתמכרות לכתיבה, למעורבות ולנוכחות. 


צריך להזכיר שבתקופה שבה לא נהגו בארץ לכתוב על אוכל הוא פרסם מדור שעליו חתם “מאו"ל", ראשי תיבות של “מנחם אוהב לאכול". מנחם תלמי היה סופר בן סופר ועיתונאי בן עיתונאי. אביו, אפרים תלמי, היה מראשי העיתון “דבר" ועורך “דבר לילדים". למעשה הם הוציאו לאור יחד ספרים ולקסיקונים. נראה לי כל כך יפה שאב ובנו כותבים יחד.


מנחם תלמי יצר הרבה בתחום שהוא בין ספרות לעיתונות, והשיא היה, כמובן, במדור ב"מעריב" ששמו “תמונות יפואיות", שבו הוא תיאר בסיפורים שעלילתם הומוריסטית את הווי עולם הפשע של יפו, ובעצם של ישראל. כמי שהיה אמון על עבודת שטח, גם את הסיפורים הוא ליקט מהמוקדים שבהם ישבו טיפוסי העולם התחתון: יפו, נמל חיפה ועוד. שמואליק כ"ץ היה אחד המאיירים שליוו את הסיפורים החצי עיתונאיים האלה בציורים. פעם, כ"ץ, שראה כמה אני אוהב את האיורים שלו ל"תמונות יפואיות", העניק לי במתנה, עם הקדשה, שני ציורים כאלה. מסגרתי אותם והם בביתי תמיד. ככה מנחם תלמי בעצם עדיין סביבי באיזושהי דרך.