גברים בגילי מזדקנים באביב. האביב הוא כמו יום חמישי של עונות השנה, הוא כמו כרטיס לוטו בדקות שלפני ההגרלה, כמו פרומו לסרט שאתה אומר לעצמך שמוכרחים לראות: מלא בהבטחות של התחדשות, של תשוקה מעוררת ושל אלרגיות. כן, לא צריך להיות רגיש במיוחד כדי להתעטש חמש פעמים ברצף באביב ולקנח את האף, רק כי איזה צמח מטופש החליט שהגיע הזמן לפזר קצת אבקנים ברוח.

ופתאום אתה חושב קצת על הצמח הזה שאין לך מושג אפילו איך הוא נראה ומה שמו, וקצת מקנא בו: לא רק על זה שהוא היה פה מאות מיליוני שנים לפניך וכנראה ישרוד פה גם אחריך, אלא על זה שהאביב עוד מעודד אותו לשלוח את זרעי ההתחדשות שלו אל רוח יבשה של שרב ראשון כמנהג אבותיו, בעוד אתה עסוק בלחשב מתי לצאת אל הדרך כדי להימנע מהפקקים בדרך אל הסדר, כמנהג אבותיך.

ואתה מקנח את האף, מקלל מעומק הלב ויוצא אל הרחוב שבו עוד קר מדי בצל, אבל כבר חם מדי בשמש. והרחוב כמוהו כקרנבל, רק אולי עם קצת יותר הורמונים: שכבות של טקסטיל מיותר מפנות את מקומן לעור חשוף, חיוור, מתעורר ומסמיק מבושה אל מול השמש שעדיין לא שורפת.



רק שיותר מהעור החשוף, מעורר באביב המבט בעיניים: רצינות של חורף מפנה את מקומה לחיוך שמשי ורחב, כמו הג'ינס שמכסה על הקילוגרמים המיותרים שנוספו בימים קרירים יותר, ושמוכרחים להשיל בטרם תגיע עונת הרחצה. הכל מרגש יותר ומסקרן יותר ומבטיח יותר, מעורר תקוות שחשבת שכבר נפרדת מהן גם בחלומותיך: והרי אפילו תקוות שווא קודם כל תקווה היא!

והכלבה תוקעת את חוטמה בחלון, כאילו מסוגלת להריח עד אינסוף, ואתה מעביר יד בפרוותה הרכה שבשבועות הקרובים תנשור ותמלא את הבית בתלתלים קטנים שיתגלגלו על הרצפה, כשיחים מתגלגלים ברוח ברחובה הראשי של איזו עיירה דמיונית במערב הפרוע שבה יעמדו עוד מעט השריף והשודד זה מול זה, מחכים לראות מי ישלוף ראשון. ואתה הרי שודד כבר לא תהיה, אז אולי מוטב לצדד בשריף, אף שמבין התריסים המוגפים של הסלון הקרוב מציצה אהובתו היפה של השודד־המורד. מייחלת לנס.

"סססאמכ", אתה מסנן בעצבים. אפילו הנשים היפות שבקולנוע אוהבות יותר את הגברים הרעים. לך תסביר להן שלא כל המניאקים הם בהכרח גם מצליחנים - ואפילו אם כן, ההצלחה בת חלוף היא ובסופה את זו שנשארת תקועה עם מניאק.

כמו פרומו נפלא לסרט שבמקרה הטוב מתברר כבינוני, כך משטה בנו שוב האביב. אבל סרט בינוני עוד אפשר לשפר בעזרת דלי ענק של פופקורן וכוס גדולה של קולה שהשלוק האחרון שלה תמיד גורם לך להרעיש עם הקשית, כמו ילד, מוגן באלמוניות שמספקת חשכת האולם. ואילו אתה, לך תשפר את ההרגשה עם דלי פופקורן שבועיים לפני מופע החוף הראשון שלך לעונה, כשהכרס שלך כבר ממילא מייצרת מתחתיה פס שיזוף לבנבן, כאילו היה עורך איזו חולצה דמיונית שהכנסת אל תוך המכנסיים ואז משכת קצת החוצה, כדי שלא תהיה צמודה מדי.

ואתה יוצא לרגע מהאולם שבו מוקרן כרגע סרט תיעודי על חייך ומגלה שבעוד הסרט הפרטי שלך נמצא אי־שם באזור השקופית שזכורה לך מימים עברו לאמור: "הפסקה, קנו במזנון!", הרי שאתה מוקף בסרטים שנמצאים בדקות הראשונות שלהם, אלה שבהן עוד נכנסים מאחרים לאולם כשם שמתווספות דמויות חדשות לעלילה, ממלמלות "סליחה, סליחה" ומתחככות בברכי היושבים.

ואתה נזכר בכל אלה שהיו מסביב כשהתחילה ההקרנה הפרטית שלך וחמקו החוצה בחסות העלטה ככל שהתקדמה העלילה. אתה חושב עליהם ותוהה איפה הם היום ומתעכב בעיקר על אלה שכבר לא יככבו בשום סרט, ולו כדמויות משנה. גם אתה תהיה פעם כזה.

הן בסוף הסרט האביבי יגיע הקיץ, כמו שאחרי כל חמישי מגיעים מוצאי השבת, כמו שכל כרטיס לוטו מושלך לפח מיד אחרי שמתברר ששוב ישנה הפרס הגדול את חייו של מישהו אחר שאינו אתה, כמו שמרבית חלומותינו באביב מתפוגגים על קרקע המציאות, כפתיתי שלג בחורף בארץ קרה שבה לא תגור כבר לעולם, מותירים במקומם רק אגלי זיעה של קיץ.

ועדיין, כל עוד האביב מעורר בנו משהו, אפילו תסכול, הרי שהוא את שלו עשה גם הפעם. בוכה? מי בוכה?! עשו לי טובה, בחייכם: זאת בסך הכל אלרגיה לעולם שממשיך להתחדש ולהתרגש, כשאני כבר קצת פחות.