תארו לעצמכם שאריאל שרון, אהוד אולמרט, ציפי לבני ושמעון פרס היו נשארים בשלטון - כל חבורת "ההתנתקות". ונניח שהם היו מצליחים לבצע את התוכנית הדו־שלבית שהגו: עזה תחילה ואחר כך התכנסות ביו"ש. היו מגרשים מאות אלפי יהודים מהבית ושמים את אש"ף וחמאס על הגדרות, כפי שהגשימו בדרום.
על פי ההיגיון שמכרו לנו אז, לפלסטינים לא היה על מה לריב יותר. חורבות יישובי גוש קטיף היו הופכות לשדות חקלאיים משגשגים, ועזה הייתה לסינגפור של המזרח התיכון. אלא שבניגוד להבטחות בדף המסרים של קדימה והתחזיות של אמנון אברמוביץ', הערבים נותרו אותם ערבים. את התוצאה ראינו, בין היתר, ביום שישי האחרון בגבול עזה.
לו "התכנסנו" או "התנתקנו" ביו"ש, היינו מתמודדים עם מאות אלפים הצובאים על גדרות ירושלים, כפר סבא ונמל התעופה בן־גוריון, כמו בשערי הרצועה. כיצד היינו מגיבים? איך היינו מתמודדים עם טילים ופגזים שהיו נוחתים במרכז תל אביב, לאחר שנורו ממורדות השומרון? באיזו מצוקה הייתה נמצאת היום אומת הסטארט־אפ, ביטחונית, כלכלית ומורלית? האם מישהו לומד לקח מהחלום הוורוד של השמאל הישראלי לדורותיו, זה שהוגשם בעזה? מישהו מציב מחדש את הנחות היסוד של אוסלו וההתנתקות ובוחן אותן מול אירועי יום שישי האחרון?
באמצעי התקשורת אין שמץ של אזכור למי שהוביל אותנו למצב הנוכחי, ולכן נדרשת תזכורת סמלית למה שאמרו לנו ערב הבריחה מגוש קטיף: "אנו עייפים כבר מלהילחם. ההתנתקות תביא יותר הגנה, יותר ביטחון, הרבה יותר שגשוג והרבה יותר שמחה לכל האנשים שחיים במזרח התיכון. יחד ננוע קדימה בכיוון של בניית יחסים שונים, הבנה טובה יותר ואמון גדול יותר", דברי אולמרט. או הבטחות שרון: "אני מבין בביטחון, ואני מבטיח לעם ישראל 40 שנים של שקט... אשקלון לא תהפוך לקו החזית, אני רוצה שתדעו את זה. לא אשקלון ולא מקומות אחרים".
ב־12 השנים האחרונות, כידוע, הכל פעל הפוך. הניתוח והתחזיות של מנהיגי ישראל דאז, כמו גם של תומכיהם הרבים בשמאל ובתקשורת, הוכחו כהונאה עצמית. עשרות האלפים שצובאים על הגדרות של ישראל הטהורה של ערב 67', מבהירים היכן נעוצה הבעיה. את הכותרת ניתן למצוא בדברי איסמעיל הניה ביום שישי האחרון: "אנחנו מודיעים שלא נקבל את נושא השיבה כסמל בלבד ופועלים בכל הרצינות להשיג זאת בכל הדרכים. עמנו פותח ביוזמה המחודשת ומציב את הנושא על סדר היום. לא נכיר בישות הציונית ולא נוותר על אף שעל מאדמת פלסטין. אין ויתור על ירושלים - היא שלנו. אין פתרון בלי זכות השיבה".
את אותם מסרים בדיוק ניתן למצוא בכל מה שמגיע מהישות שהקמנו ברמאללה, מספרי הלימוד ועד הטלוויזיה. הם נכחו בנאומים של יאסר ערפאת, גם אחרי שחתם על ההסכמים איתנו, הם קיימים בנאומים האחרונים של אבו מאזן. רק שאצלנו לא מסיקים את המסקנות. זו אותה תפיסת עולם, אותו מסר: עקירת גוש קטיף או קריית ארבע לא תשנה דבר, גם לא חלוקת ירושלים. זו ההכרה "בישות הציונית", הוויתור על "אדמת פלסטין" ומה שהם מכנים זכות השיבה. כלומר: עצם הקיום של מדינת ישראל לעם היהודי.
גם אם ננקה את המניעים האפלים של האנשים המושחתים שהובילו את ההתנתקות, לצד האיוולת וההיבריס של הוגי אוסלו, חייבים לרדת לעומק הקונספציות השגויות כדי ללמוד את הלקח. ההנחה של שני המהלכים, אוסלו וההתנתקות, הייתה שניתן להגיע לפשרה עם התנועה הלאומית הפלסטינית, כזו שתמנע את הצורך לעמוד על המשמר, לחיות על חרבנו אם תרצו.
ההוכחות לכך שהתנועה הלאומית הפלסטינית לא תשקוט עד שתכחיד אותנו, ולכן אין מנוס מלהכחיד אותה, קיימות מאז תחילת קיומה, זה כמאה שנה. הן מוחשיות במיוחד בשבועות האחרונים בעזה. הפלסטינים דורשים "לשוב" ליפו ולאשדוד, לא לבית־אל ולשילה. נסוגונו עד המטר האחרון של הקו הירוק הקדוש, נתנו צ'אנס להקמת הנהגה של פיתוח ושלום. אבל קיבלנו - כרגיל - רצחנות וחתירה עקשנית למימוש הרצון למחות אותנו מעל פני האדמה.
אבל אם מישהו חשב שהעובדות קובעות או משכנעות, די שיעיין בתגובות של תמר זנדברג, קובי מידן ויתר האנשים החושבים של השמאל הישראלי. מי שמתביישים במדינה שמגינה על עצמה מפני מחסליה ודורשים, כרגיל, ועדות חקירה. גם בצמרת הממשלה לא נרשמת תזוזה, בוודאי שלא כלפי השלטון התאום של חמאס, שאותו אנחנו מטפחים ביו"ש.
לכן את לקחי עזה חייבים להפנים וליישם בדחיפות. על הגבול האווילי שיצרנו בעזה צריך להגן בעוצמה וללא היסוס, וייתכן שגם ניאלץ למוטט את אדמיניסטרציית הטרור שהמלכנו ברצועה. אבל חשוב מכל ליישם את המסקנות בפאתי ירושלים ותל אביב - ביהודה ושומרון. גם שם הגיע הזמן לשים קץ לחתירת הלאומנות הפלסטינית לחסל אותנו.
מהחופים לכבישים
הדיווחים על הצלחת אכיפת "חופים שקטים" סביב הכנרת מזכירים שיש עוד תחומים דומים שבהם אנחנו מגלים סלחנות כלפי בריונות שמעכירה לנו את החיים. לפני הרבה שנים אהבנו במשפחה להציב אוהל על שפת הכנרת, לאכול, לטבול, להתחבר קצת לטבע. עד ששורה של חוויות מעצבנות עם הטבע האנושי דחקו אותנו הרחק מהחופים הציבוריים והקמפינג בהם.
זה תמיד התחיל במוזיקה רועשת, בדרך כלל האוס או מזרחית. ותמיד הניסיונות לשכנע את הרעשנים להתחשב נתקלו בתגובות בריוניות ואלימות. הפנייה להנהלת החופים לא עזרה, וכך, מי שבא כמונו ליהנות מחיק הטבע, מצא את עצמו בחיק הדוחה של ענני עשן מנגל אפופי מוזיקה מעצבנת. נדחק מחוץ למשחק, לפחות בחופים הנגישים בארץ.
עכשיו, סוף־סוף נפל האסימון והוחלט להכחיד את האגואיזם המרעיש הזה, שתמיד מלווה בגועל נפש. ההחלטה על אכיפת "חופים שקטים" בכנרת היא כל כך מובנת מאליה, עד שקשה להבין מדוע זה לקח כל כך הרבה זמן. אבל זו רק תחילת הדרך. כי לצד מטרידי הרעש ישנם עוד טרדנים, לכלכנים ובריונים בתחום הציבורי, שנדמה כאילו התרגלנו להם, כאילו הם כוח טבע.
הכי חמור הוא הלכלוך. כל פעם מחדש אני מוצא את עצמי מקנא באירופים ובאמריקאים, על הניקיון וההתחשבות באחרים בתחום הציבורי. אצלנו, לעומתם,
כל טיול בטבע, בים, אפילו ברחוב, רבוד בחוסר אכפתיות ובהשחתה. קליפות, עטיפות, בקבוקים, כל הדברים שכל כך פשוט להחזיק בשקית ולזרוק לפח הקרוב, הופכים את התחום הציבורי לפח זבל אחד גדול.
במדינה שהצליחה למנוע קטיפת פרחי בר לפני עשרות שנים, לא הייתה צריכה להיות בעיה לשים קץ גם לתופעה הזאת. כל מה שצריך הוא אכיפה נחושה וקנסות גבוהים. מי שיידע שהשלכת בקבוק או עטיפה מחלון המכונית או בים תעלה לו 1,000 שקל, או אפילו 5,000 שקל, פשוט לא יעשה את זה. מי שיחשוב על חצי משכורת שהוא מסכן, אם רק יעז לירוק קליפות של גרעינים על המדרכה, ייזהר במיוחד.
אותו הדבר לגבי עקיפת תור המכוניות בפקק, בשוליים או במסלול שנועד לכיוון אחר, ובכל מקום ציבורי שבו האגואיזם והכוחנות משפיעים על כולנו. את כל
זה קל מאוד לשרש, כמו את הרעש בחופים. צריך רק שהשלטון ייקח את העניינים לידיים.