1. במערכת הביטחון מעריכים כי 2018 תהיה שנת תבוסתו של דאע"ש סיני. הערכה זו מתבססת על כמה סימנים, והעיקרי שבהם הוא שבתקופה האחרונה נפסקה זרימתם לסיני של לוחמי ארגון "המדינה האסלאמית" שנמלטו מעיראק ומסוריה. בחודשי קיץ 2017 תועד במערכת הביטחון בישראל וגם בקהילות המודיעין במערב מאמץ של אנשי דאע"ש לעבור לסיני ולהצטרף למאבק המקומי בצבא המצרי ובכוחות הביטחון המקומיים.



הם עשו זאת כברירת מחדל ומתוך תקווה למצוא לעצמם מאחז טריטוריאלי חדש. בדרך זו הגיעו כמה מאות אנשי דאע"ש לסיני, אבל כאמור, מאז ראשית 2018 נבלמה המגמה.



תבוסת דאע"ש בשדות הקטל של סוריה ועיראק פגעה קשות במורל של מוסלמים ברחבי העולם, צעירים ברובם, שנסחפו ונשאבו למקסם השווא של הקמת


ח'ליפות נוסח המאה השביעית. היא גם מחלחלת ומקרינה על הג'יהאדיסטים בסיני. לאחר נפילת משטרו של מובארק הם הקימו בחצי האי ארגון מקומי בשם אנסר בית אל־מקדס, ששם לו למטרה להילחם בממשלה בקהיר.



בשלב מסוים, כשאנשי דאע"ש, חדורים בלהט האמונה, דהרו על גבי טנדרים ברחבי עיראק וסוריה וכבשו כמחצית משטח שתי המדינות, ביקשו גם חברי הארגון בסיני לרכוב על גל ההצלחה. הם רצו להימנות עם מה שנראה כצד המנצח של ההיסטוריה. גם הציפיה שארגון דאע"ש העולמי, בהנהגת אבו באכר אל־בגדאדי, יתגמל אותם כספית ויסייע להם, מילאה תפקיד חשוב. הם נשבעו אמונים ל"ח'ליף" הדאע"שי, שינו את שמם ל"מחוז סיני של המדינה האסלאמית", ואימצו חלק ממיצגי הזוועה, כמו עריפת ראשים.



בעזרת פיגועי תופת, חלקם מזוויעים גם במונחי דאע"ש - השיא היה בנובמבר 2017, כאשר כ־300 מתפללים נטבחו במסגד בצפון סיני - המלחמה נחלה הצלחה בשנים הראשונות (החל מ־2014). הג'יהאדיסטים פגעו שוב ושוב בצבא, במשטרה, באנשי המודיעין, בסייענים וב"כופרים" אחרים. בשלב מסוים הם חלשו על שטחים רחבים יחסית בצפון סיני, מאל־עריש בואכה עזה. להצלחתם תרמו גם המצוקה הכלכלית של התושבים הבדואים המקומיים, הזנחת האזור במשך שנים על ידי השלטון המצרי המרכזי והיעדר המשילות מצדו.



גם הסכמתה של ישראל לכך שמצרים תכניס כוחות רבים ביבשה ובאוויר לסיני, מעל המותר לה בהסכמי השלום מ־1979, לא ממש שינתה. צבא מצרים וכוחות הביטחון התקשו במלחמה בטרור. המודיעין שלהם היה לקוי, ואלפים רבים מתושבי סיני וכוחות הביטחון נהרגו בארבע השנים האחרונות.



אבל בסופו של דבר מסתמנת תפנית. זוהי תוצאה של נחישותו של נשיא מצרים עבד פתח א־סיסי (שלאחרונה נבחר כצפוי ברוב מוחץ של כ־90% לתקופת נשיאות נוספת) להיאבק בטרור ולשקם את סיני, גם באמצעות פתרונות כלכליים, אך גם בזכות התגייסות וסיוע ביטחוני ומודיעיני של כמה מדינות מערביות, ובכלל זה ישראל.



קהילות המודיעין של ארה"ב, צרפת, בריטניה וגרמניה חברו זו לזו כדי לסייע לעמיתיהן המצרים. במחצית חודש פברואר 2018, בשולי הוועידה לביטחון במינכן (שבה השתתף ונאם ראש הממשלה), קיימו שר הפנים המצרי מג'די עבדול ג'עפר וראש המודיעין עבאס קאמל שורה של פגישות עם אישי מודיעין בכירים מהמערב. בין השאר הם נפגשו עם שר הפנים הגרמני מתיאס דה מזיאר וברונו קאהל, ראש ה־BND הגרמני (ארגון ביון החוץ). הגרמנים הבטיחו לסייע עוד יותר למצרים במלחמתם בטרור מבית. גם שאר ארגוני הביון המערביים מספקים להם ציוד חדיש, בעיקר בתחום לוחמת הסייבר וההאזנות, מאמנים את הכוחות בטכניקות לוחמה חדישות וחולקים עמם מידע מודיעיני.



גם ישראל תורמת את חלקה למאבק המצרי. לפי פרסומים בתקשורת הערבית, בצרפת ולאחרונה בארה"ב (ה"ניו יורק טיימס"), יחידה 8200 של אמ"ן מספקת מידע מודיעיני המבוסס על יכולותיה להאזין לטלפונים, לנטר ולחדור לרשתות חברתיות. המידע הנאסף מועבר למודיעין המצרי. בהקשר זה פורסם כי על פי בקשות מצרים, מעת לעת גם חיל האוויר משתתף בתקיפות.



גם השב"כ, שאחריותו היא בתחום סיכול טרור, פועל מול סיני, וזאת באמצעות חטיבה מיוחדת שמיועדת לתכלית זאת. האינטרס הישראלי מובן. מצרים היא בעלת ברית אסטרטגית של ישראל בעולם הערבי, חלק ממה שבישראל מכנים "הברית הסונית" נגד האיום האיראני־שיעי. הקשר המיוחד הזה מאפשר לשמור על שקט בגבול הארוך בין המדינות - כ־200 קילומטרים. בין ישראל למצרים יש הסכם שלום, ולצלו מתקיים גם שיתוף פעולה חשאי, על פי אותם


פרסומים זרים, בתחומי המודיעין והביטחון.



עמדה של צבא מצרים בסיני. ממשיך להיאבק נגד דאעש. צילום: רויטרס
עמדה של צבא מצרים בסיני. ממשיך להיאבק נגד דאעש. צילום: רויטרס



לישראל יש כמובן עניין מיוחד בשיתוף הפעולה עם מצרים גם בגלל הגבול המשותף לשתי המדינות עם עזה ומאבקן נגד חמאס. בעבר התקיים שיתוף פעולה הדוק בין חמאס לארגוני הטרור בסיני. אלו יחסים של הפריה הדדית. חמאס רואה בסיני את העורף האסטרטגי שלו. דרך סיני הוא הצליח להבריח לרצועה סחורות, כספים ובעיקר נשק שמקורו בלוב, באיראן או בסודן. לשם כך נחפרו במרוצת השנים עשרות מנהרות בין עזה לסיני. חמאס גם נעזר בטרוריסטים של סיני לביצוע פיגועים נגד ישראל, בין שזה באמצעות חדירות ישירות דרך הגבול ובין שזה בירי רקטות, בעיקר לאזור אילת. בתמורה קלט חמאס לטיפול רפואי פצועים של דאע"ש סיני ואימן אותם.



אך באחרונה הקשרים בין חמאס לדאע"ש סיני התרופפו. משטרו של א־סיסי מאיים על חמאס, שהוא רואה בו שלוחה פלסטינית של ארגון האחים המוסלמים שנוא נפשו, כי אם לא יחדל מקשרים אלה תכבד ידה של קהיר עוד יותר. עם זאת, יש במערכת המודיעין הישראלית מי שמטיל ספק אם חמאס אכן יכול להרשות לעצמו להתנתק לחלוטין מקשריו עם הטרוריסטים של סיני. "סיני זה הקשר הכמעט יחידי שלהם, בוודאי קשר חופשי יחסי, ללא פיקוח, עם העולם החיצוני", אומר לי מקור בכיר במערכת הביטחון.



ויש עוד התפתחות חשובה שמשפיעה על מה שמתרחש בסיני ובעזה, שלא זוכה לתשומת הלב הראויה: מאז נפילת משטרו של מועמר קדאפי ב־2011 הפכה לוב למדינת הפקר. בהיעדר שלטון מרכזי השתלטו עליה אילי מלחמה וכנופיות. היא הפכה למרכז לוגיסטי של הברחות נשק - רובו מביזת מחסני הענק של קדאפי. חלק נכבד מנשק זה מצא דרכו דרך הגבול הפרוץ עם מצרים לסיני ומשם לעזה.



גם משטרו של א־סיסי וגם ישראל היו מודעים לנתיבי ההברחה האלה ועשו כל שביכולתם כדי לבלום אותם. אבל לשם כך הם היו זקוקים בראש ובראשונה לכך שלוב תחזור לדפוסים, ולו מינימליים, של משילות. בשנה האחרונה זה קורה. אין בה שלטון מרכזי, והיא עדיין נשלטת על ידי קבוצות וסיעות יריבות, ויש בה כמה ממשלות מקומיות שפועלות בערים המרכזיות כמו טריפולי ובנגזי.



בטריפולי שולט ראש הממשלה פאיז אל־סרג', ששלטונו מוכר על ידי האו"ם ונהנה מתמיכתו. בנגזי נשלטת בידי גנרל ח'ליפה האפטר, שהיה בעבר גנרל בצבאו של קדאפי ונתמך כיום בידי מצרים, איחוד האמירויות הערביות ורוסיה, שקיבלה ממנו הבטחות להעניק לה שירותי נמל לצי שלה. בשבועות האחרונים שתי הממשלות והצבאות שלהן יורדים דרומה כדי לרכוש את השליטה על שדות הנפט העשירים באזור, כדי שלא יפלו בידי לוחמים של "המדינה האסלאמית" ותומכיהם באזורי הסאהל במדינות השכנות.



כל העת נמשכים מאמצים בינלאומיים לפייס בין הסיעות היריבות ולקיים בלוב בחירות חופשיות לנשיאות עוד השנה. הסיכויים לכך לא ברורים, אך אם אכן זה יקרה, מועמד הפשרה שזוכה לתמיכה הוא סייף אסלם קדאפי - בנו של השליט שנרצח, ששוחרר לפני כשנה מכלאו. הבעיה המרכזית שלו היא שאין לו לגיטימיות בינלאומית, והוא מבוקש כפושע מלחמה על ידי בית הדין הבינלאומי בהאג.



כך או כך, גם בנו של קדאפי וגם מנהיגי שתי הקבוצות היריבות מבינים את מעמדה של ישראל. קדאפי הבן היה בעבר בקשרים עם אישים יהודים יוצאי לוב ופעל למניעת הפלגתה של ספינה שנועדה לשבור את המצור על עזה, וסייע ב־2010 בשחרור של הצלם הישראלי–תוניסאי, רפאל רפרם חדד, שנעצר בחשד לריגול בלוב. אותם אישים ממשיכים לקיים גם קשרים עם סארג' וגנרל האפטר, וסיפרו בפגישותיהם בישראל כי השניים מבינים שהאינטרס הישראלי והמצרי הוא למנוע את הברחות הנשק מלוב, ופועלים בהתאם.



2. בתחילת השבוע גילה אלוף יואב (פולי) מרדכי, ראש מפקדת תיאום פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש), כי ישראל מחזיקה ב־26 גופות של מחבלים מחמאס וארגוני טרור אחרים. זה כולל שני צעירים פעילי חמאס, שנהרגו באירועי הגדר ביום שישי שעבר בעזה לאחר שירו לעבר כוחות צה"ל.



בעבר גילוי כזה היה מתקבל בשיח יצרי המציף שאלות אתיות ומוסריות, אך הפעם הוא התקבל בשוויון נפש ולא עורר כמעט שום תגובות. פולי, שכמעט במו מקלדתו מנהל את הלוחמה הפסיכולוגית (כיום מעדיפים להשתמש בביטוי לו"מ - לוחמת מודיעין או לוחמה תודעתית) נגד חמאס, קבע בכך עובדה נחרצת.



לדבריו, ישראל קיבלה החלטה שלא להחזיר גופות מחבלים עד שחמאס לא ישיב לישראל את גופותיהם של סגן הדר גולדין וסמ"ר אורון שאול שנפלו במבצע צוק איתן, ואת שני האזרחים אברה מנגיסטו והישאם א־סייד שמוחזקים בידיו.



בכך למעשה מאמצת ישראל מדיניות חדשה, שמבוססת על המלצות ועדה בראשות השופט מאיר שמגר, ולפיהן ישראל תגבש מול ארגוני טרור מדיניות מידתית של החזרת מספר מחבלים לא רב תמורת חייל שבוי, ושל גופות תמורת גופות. ממשלת נתניהו לא קיבלה רשמית את ההמלצות כדי שלא לכבול מראש את ידיה וכדי להותיר לעצמה מרחב תמרון לניהול מו"מ, שהוא תלוי נסיבות. אך בפועל היא מתנהלת לפי מתווה שמגר.



בשנים האחרונות מתנהל דיון נוקב בישראל בשאלה אם עלינו לרדת לרמת אויבינו ולהקים "בנק גופות". הוויכוח הזה עורר מחלוקת בין השר לביטחון הפנים גלעד ארדן ושר הביטחון משה (בוגי) יעלון, ובין צה"ל שהחזיר גופות מחבלים ואפשר להביאן לקבורה, למשטרת ישראל שהחזיקה בגופות. הדברים הגיעו גם לפתחו של בית המשפט העליון בעקבות עתירות של משפחת גולדין.



האמת היא שההחלטה להחזיק בגופות חללי אויב או של מחבלים אינה חדשה. בישראל היו בעבר בתי קברות ברבדים בדרום ובעמיעד בצפון, שבהם הם נטמנו כדי לשמש קלפי מיקוח. גופה אחת כזו הייתה של האדי נסראללה, בנו של מזכ"ל חיזבאללה שנפל בקרב מול לוחמי יחידת אגוז בדרום לבנון לפני כשני עשורים. גופתו, יחד עם גופות נוספות, הוחזרה לחיזבאללה תמורת גופתו של לוחם השייטת איתמר איליה.



גופה אחרת מעוררת מחלוקת הייתה של סוחר הסמים מוחמד ברו, שהיה סוכן של יחידה 504, כפי שסיפר אחד מקציני היחידה בסרט "המוסד - סיפור כיסוי". לאחר שישב בכלא על הברחת סמים לישראל, חצה ברו את הקווים ונשבע אמונים לחיזבאללה. אלה גמלו לו והכניסו אותו לעסקת החילופין שבה הוחזרו ב־2004 אלחנן טננבוים וגופות של שלושה לוחמי צה"ל, תמורת עשרות מחבלים וגופות. אך למרבה המבוכה, ישראל טעתה בזיהוי והחזירה גופה אחרת. רק כעבור ימים אחדים תוקנה הטעות וגופת ברו הועברה לקבורה בלבנון.



הדיון בנושא מעורר אי־נחת. מסחר בגופות, מטבעו, אינו מוסרי ומנוגד לערכים הומניים בסיסיים, שמשותפים לרוב האנושות ובוודאי לכל הדתות המונותיאיסטיות שמקדשות את טקסי הקבורה. אבל יש לעתים נסיבות שבהן גם למדינה דמוקרטית שמאמינה בערכים אוניברסליים אין מנוס מלנהוג כמו אויביה הנבזיים.



[email protected]