מעשייה עתיקת יומין מספרת על יהודי, אב למשפחה ברוכת ילדים, שהגיע אל הרב והתלונן בפניו שהבית מלא וצפוף ואין לאף אחד מבני המשפחה מקום לדרוך. "תכניס הביתה עז", המליץ הרב. עשה היהודי כפי שצווה, ואחרי שבוע חזר, כצפוי, כשהוא מיואש עוד יותר. "עכשיו תוציא את העז", הורה הרב. הוציא היהודי את העז, ואחרי כמה ימים שב אל הרב קורן מאושר: "אין לך מושג באיזו רווחה אנחנו חיים פתאום".

בנימין נתניהו העריך שכך יהיה עם המתווה העקום שהציג השבוע במסיבת העיתונאים, שבמסגרתו היו אמורים להישאר איתנו עשרות אלפי מסתננים מאפריקה. שרגע אחרי שיודיע שהמתווה בוטל, יחוש המחנה הפוליטי שלו הקלה גדולה, יפול על צווארו, ויודה לו על המהלך הנפלא שהביא עלינו. אבל זה לא קרה, וכנראה גם לא יקרה. העז שהכניס לנו נתניהו, מסתבר, הספיקה להשאיר אחריה, רגע לפני שיצאה מהבית, ממש במרכז הסלון, חבילה גדולה של גללים מפיצי ריח. כי יכול להיות שמהמתווה הזה, שבן לילה היה ובן לילה אבד, לא ייצא כלום, אבל כולנו יודעים עכשיו מה היה מוכן ראש הממשלה לעשות, ועד כמה רחוק היה מוכן ללכת. ודי לנו בכך, כדי שזכרה של העז ימשיך ללוות אותנו גם הלאה.

***



נתניהו מעד בלא מעט הזדמנויות במהלך כהונתו הממושכת כראש ממשלה. פה ושם הבטיח הבטחות שלא קיים. פה ושם הלך למהלכים שגרמו נזק. פה ושם, אחרי שהתקשה לעמוד מול לחצים, נסוג מהחלטות שקיבל. אבל המתווה שעליו חתם השבוע צריך להיזכר ככישלון הגדול ביותר שלו עד כה. זה לא היה כישלון טקטי. זה היה כישלון עמוק עם משמעויות מרחיקות לכת. את הבתים שהבטיח לבנות ביהודה ושומרון ולא בנה, אפשר יהיה לבנות בעתיד. את ההתקפלות שלו בפרשת המגנומטרים לא בטוח שבעוד עשר שנים יהיה מי שיזכור. את עסקת שליט - שהייתה כניעה מפוארת לטרור, והביאה איתה לשפך מיותר של דם, מצדם של כמה מהמשוחררים - בני המשפחות השכולות אומנם לא ישכחו לעולם, אבל ברמה האסטרטגית הרחוקה, ספק אם תהיה לה השפעה.

אפילו לחקירות, אלה שאנחנו עדיין לא יודעים איך יסתיימו, יהיו השלכות קלות יותר על גורלנו כאן. כי אם נתניהו לקח שמפניות או סיגרים במאות אלפי שקלים זה מכוער, ואם היועץ המשפטי לממשלה ישתכנע שזה פלילי, זה גם יהפוך לתיק משפטי ואולי אפילו להרשעה ולכלא. אבל בסופו של דבר, מדינת ישראל עם אלף סיגרים ומדינת ישראל בלעדיהם, היא אותה מדינה. לא כן עם ההחלטה להשאיר כאן עשרות אלפי מסתננים.

ישראל הייתה עד היום מדינה שעל שעריה כתוב "הכניסה מותרת ליהודים בלבד". במובן הזה, וחייבים להגיד את זה בלי להתבלבל, מדינת ישראל לא נהגה מעולם מתוך השקפה שלפיה כולם שווים. כי למרות כל הברברת על שוויון ועל דמוקרטיה ועל כל הג'ז הזה, קרוב משפחה שלי יכול לעלות ארצה ולקבל כאן חיבוק חם וסל קליטה, וקרוב משפחה של מוסא מאום אל־פחם, אזרח ישראלי כמוני, ייעצר בנתב"ג. יש בזה משהו לא הוגן, שהרי לכאורה שנינו אזרחים שווים, אבל זהו, שאנחנו לא. כי תמיד ידענו להסביר למוסא שמדינת ישראל היא מדינת היהודים. שרק יהודים באים בשעריה. שהיא מדינה מיוחדת. שהיא שונה מכל המדינות. ולכן, ויסלחו לי תושבי דרום תל אביב, הם לא הסיפור כאן. כי גם אם הייתה דרך לקחת את המסתננים ולחלק אותם, 100 בכל עיר, 50 בכל מושב, זה אולי היה הופך את ההחלטה טובה יותר עבור דרום תל אביב, אבל זה לא היה הופך אותה טובה יותר למדינת ישראל.

***

יונתן יעקובוביץ, ראש תחום הסברה במרכז למדיניות הגירה ישראלית, אחד הידענים הגדולים בתחום, איש שעומד כמעט לבדו מול שלל ארגוני הקרן החדשה שפועלים כדי להשאיר כאן את המסתננים, שם השבוע את האצבע על הנקודה הכי משמעותית. "מדובר ביום קשה מאוד עבור מדינת ישראל", כתב רגע אחרי ההחלטה של נתניהו, "אנו הופכים רשמית ממדינת שבות למדינת הגירה".

והמקום שבו נתניהו היה מוכן לשבור את תפיסת הצביון היהודי של המדינה כעניין שאסור לגעת בו, ואסור לשחק בו, ואסור לעשות בו ניסויים, הוא מקום שבו הוא חצה את כל הקווים האדומים. כי זה סיפור היורד לשורש קיומנו כאן. או שאנחנו מדינה יהודית או שאנחנו מדינה שקולטת ברבבותיהם גם מקבוצות שאינן משלנו. וכמעט בלתי נתפס לחשוב שאת ההחלטה הרת הגורל הזו הוא קיבל בלי להביא אותה קודם לדיון בממשלה, בלי להצביע עליה, בלי לשמוע את השרים, בלי להתייעץ איתם, בלי לאפשר להם להשמיע את התנגדויותיהם, ושהם כולם שומעים על זה בפעם הראשונה ברדיו, יחד איתנו. מה, לעזאזל, הוא חשב לעצמו? ככה יכולות לעבור פה החלטות כאלה?

***

אם יש משהו בלתי נסבל אצל נתניהו אלה עיגולי הפינות הקטנים. הרגעים האלה שהוא עובר ליד האמת, ומעקם אותה, מעט ימינה, מעט שמאלה, לצרכיו. קחו למשל את אותה אמירה שלו במסיבת העיתונאים, שלפיה הוא הגיע עם האו"ם לסיכום על כך שייצאו מכאן 16,250 מסתננים, ועל כל אחד שייצא אחד יישאר. מה הבנתם מזה? שבישראל יישארו 16,250, נכון? זהו שלא. כי לפי רשות האוכלוסין וההגירה, יש היום בישראל למעלה מ־37 אלף מסתננים, לא כולל ילדים שנולדו להם כאן. כמה ילדים כאלה ישנם? ההערכות מסתובבות באזור ה־8,000 ילדים.

מרכז המחקר והמידע של הכנסת אסף בתחילת 2016 נתונים לגבי ילדי המסתננים ומצא שרק בתל אביב, כבר לפני שנתיים, טופלו בתחנות טיפת חלב 3,343 ילדי מסתננים. מדובר ב־12% מהפעוטות בתל אביב, או במילים אחרות - אחד מכל שמונה תינוקות בעיר העברית הראשונה. מה אומרים המספרים האלה? שלא 16 אלף מסתננים תכנן נתניהו להשאיר פה, אלא משהו שקרוב יותר ל־30 אלף.

יונתן יעקובוביץ, אגב, תיקן השבוע טענה נפוצה שנשמעת כל העת מכיוונם של ארגוני הסיוע למסתננים: "הם רק חצי אחוז מהאוכלוסייה בישראל, זה מספר לא משמעותי". "כידוע, המסתננים הם ברובם גברים צעירים בגילאי עבודה ופריון", כתב, "לכן אם רוצים לקבל תחזית דמוגרפית עתידית, אין משמעות לשיעורם מתוך כלל האוכלוסייה, אלא רק מקרב אוכלוסיית גילאים אלו, שכן מדובר בגילאים שבהם אנשים מקימים משפחות". יעקובוביץ מצא שלפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המסתננים מהווים כ־5% מאוכלוסיית הגברים בגילאי 25־34 בישראל, ו"אם בודקים את הנתון מתוך אוכלוסיית היהודים בלבד, מגיעים לאחוז גבוה אף יותר". אם נקלוט אותם, הזהיר, "האוכלוסייה היהודית בישראל תרד מתחת ל־ 70%, בלי קשר לסוגיה הפלסטינית, וגם ניאלץ להתמודד עם מיעוט אתני חדש היושב במרכזי הערים, במעמד סוציו־אקונומי קשה מאוד ועוין בחלקו. כל זה מבלי שנכנסתי לאפשרות המאוד ריאלית שכניעה כזו תביא לחידוש זרם ההסתננות לישראל".

***

אבל זה לא נגמר פה. כי ראש הממשלה נתן לנו להבין שאוטוטו האלפים מפנים את השכונות ועולים על המטוסים, אבל שעה קלה הספיקה כדי לגלות שהסכם העקרונות שחתם עם נציבות האו"ם לפליטים מבטיח עוד דרך ארוכה לפני שיימצא למסתננים מקום חדש. השלב הבא היה הבלוף של נתניהו שלפיו הוא הולך לפזר את המסתננים במושבים ובקיבוצים, כאילו לא מדובר בבני אדם, אלא בשקי תפוחי אדמה. כאילו אפשר לפרוק אותם, 100 בכניסה למושב הראשון, 150 ליד הש"ג של המושב השני. כאילו יש דרך להכריח את המושבים לקלוט אותם. כאילו יש דרך להכריח אותם להיקלט. כאילו מישהו מאמין שהם יישארו היכן שנתניהו ייעד להם ולא היכן שהם ימצאו פרנסה, כלומר בחזרה לתל אביב.

ומה חשב נתניהו שיקרה בתום חמש השנים שבהן התחייב לתת להם אשרת שהייה אצלנו? הרי בעוד חמש שנים היו מסבירים לנו שהם כבר התרגלו, ושהם כבר חלק מאיתנו, ושהם מדברים עברית מצוינת, ושבניגוד לשופט סלים ג'ובראן הם אפילו שרים את ההמנון ועושים מנגל ביום העצמאות, ושנולדו להם עוד ילדים, וכשאלה חוזרים מהגן הם כבר שרים "עוגה, עוגה", ושרק מנהיג אכזרי יכול לקחת אותם ולהוציא אותם מפה. וחוץ מזה, מי ערב לנו שבעוד חמש שנים לא תהיה כאן ממשלה אחרת, שתמר זנדברג מכהנת בה כשרת הקליטה, שדווקא תרצה להשאיר אותם? ומה יקרה אז? נתניהו יאשים אותה? ומה היה קורה כשעשרות האלפים, שהיו אמורים להישאר כאן לפי תוכנית נתניהו, היו מבקשים להתאחד כאן עם האח או האמא או שני הילדים שנותרו מאחור? הרי שוב היו מזכירים לנו שגם בשואה הפרידו משפחות וילדים מהוריהם.

ובכלל, הרי זה לא שמי שהיה אמור להישאר כאן הוא מי שבדקנו את עניינו ומצאנו שהוא בסכנת חיים וראוי להגנה. כאן היו אמורים להישאר סתם אנשים שנפלו בגורל. אנשים שהסתננו לכאן כדי לחפש עבודה ויצאו טוב בהגרלה. ואם מזלם שפר עליהם, האם מישהו חושב שהאח שהם השאירו בבית לא היה מנסה גם הוא? הרי אם הדלת פתוחה, איזו סיבה יש שלא לנסות להיכנס דרכה?

***

שמעתי במהלך היממה המשוגעת של נתניהו, זו שבין שני בערב לשלישי בערב, מיותר מאיש אחד שמקורב אליו את השאלה: "אז מה הפתרון שלך? נראה אותך מציע פתרון טוב יותר". האמת היא שיש לי כמה רעיונות, אבל זה לא התפקיד שלי להעלות אותם. אין לי פתרון גם למלחמה בטרור, אף על פי שאני יודע שחייבים להילחם בו. ואם היו באים לשאול אותי לפני עשר שנים אם צריך להפציץ את הכור הסורי, הייתי עונה כנראה שאין לי מושג איך מפציצים כור. אני לא ראש ממשלה, ולא רוצה להיות כזה. לא הבטחתי להוציא מכאן מסתננים, ולכן אני לא צריך למצוא את הדרך לעשות את זה.

בנימין נתניהו, בניגוד אלי, הוא גם ראש ממשלה, וגם התחייב להוציא מכאן 40 אלף. ולפיכך הסוגיה הזו רובצת לפתחו. אלא מה? שהוא, כהרגלו, יורה את האשמה לכל הכיוונים. פעם זה בג"ץ אשם, פעם זה היועץ המשפטי לממשלה, פעם זה אובמה ועכשיו זו הקרן החדשה לישראל.

די. נמאס מהתירוצים. בחרנו לעצמנו ראש ממשלה שהבטיח שהוא יודע להתמודד עם הבעיות האלה, אז שיתמודד. ובניגוד לראש ממשלה חדש, שיכול לתלות את הבעיות במה שהשאיר לו קודמו, לנתניהו, שמכהן כבר תשע שנים ברציפות, אין את הפריבילגיה הזו. כל מה שלא עובד, תלוי בו. אם יש לו בעיה עם בג"ץ, שיטפל בבעיה. רק די כבר עם התירוצים.

***

חייבים להודות, שנוכח ההיכרות ארוכת השנים עם נתניהו, היה ברור שרגע אחרי שהוא כשל עם החלטה נוראית, ואחר כך גם נאלץ להתקפל ממנה עם הזנב בין הרגליים, הוא ישלוף משהו שיעשה טוב לבייס הימני. או שיכריז על בנייה של עוד אלף יחידות דיור (שלא יקומו לעולם), או שיכריז על חוק שיקצץ ביכולת של בג"ץ לטרפד את מדיניות הממשלה (שלא יחוקק בסופו של דבר).

זה בערך מה שעשה נתניהו כשהחליט על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת ענייניה של הקרן החדשה לישראל. ההחלטה הזו הייתה אמורה לעשות נעים בגב של הבסיס האלקטורלי שלו, אבל אם אני מבין משהו בבסיס הזה, זה לא עושה נעים. בכלל לא. הקרן החדשה לישראל עושה למדינת ישראל נזק גדול. היא דוחפת אג'נדות שמקדמות את הפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה. היא משלמת כסף למי שמבקש לקדם את זכות השיבה. היא משמשת זרוע ארוכה של גורמים בעולם, שמבקשים להטות באמצעותה את מדינת ישראל מרחוק, לכיוונים שנוחים להם. הכל נכון, אבל הכל חוקי. זו זכותם של הארגונים הללו, והמאבק מולם צריך להיות במקום שבו מנהלים מאבקים כאלה במדינה דמוקרטית. בשיח הציבורי. בעיתונות. ברשתות החברתיות. לא בוועדות חקירה.

ובכלל, מה תעשה ועדת החקירה הזו אם תמצא שאכן הקרן אשמה בכל צרותינו? תאסור את ראשיה? תוציא אותה מחוץ לחוק? מה זה השטויות האלה?

***

ועוד מילה אחת, על הדרך. בלי קשר לאחריותו של ראש הממשלה למצב, מתחתי כאן בשבוע שעבר ביקורת קשה על התפקיד שממלא בג"ץ בסוגיה הזו. בין השאר, תקפתי בחריפות את השופטים בעקבות העתירה שהגיש עו"ד אביגדור פלדמן נגד הרחקת המסתננים. הסברתי שזו עתירה שאין בה ולו טיעון משפטי אחד. אמרתי שמדובר במסמך של שישה עמודים, שכמעט כולו ציטוטים מתוך מאמר של פלדמן ב"הארץ" וציטוטים העוסקים ביחס הראוי לגר, מתוך התנ"ך. "גם אם תהפכו את העתירה על הראש ותנערו אותה חזק", כתבתי, "לא תמצאו בה טיעון משפטי שבג"ץ אמור להטריד בו את עצמו. העתירה של פלדמן הייתה אמורה לעוף בתוך דקה דרך כל המדרגות, עם הוצאות כבדות לעותר".

רגע אחרי שסיימתי לכתוב, עברה במוחי המחשבה שפלדמן עוד עלול לשלוח לי את אחד מאותם מכתבי אזהרה, שמקדימים הגשת תביעת דיבה. שיטען שפגעתי בשמו הטוב, כשטענתי שהעתירה שלו לא שווה את הנייר שהיא כתובה עליו. ובכן, ביום שלישי השבוע פרסם פלדמן מאמר ב"הארץ", ולמרבה ההפתעה הסתבר שגם הוא, שהגיש את העתירה, חשב עליה אותו דבר. "העתירה שהגשתי נגד גירוש הנמלטים מאפריקה... הייתה המוזרה ביותר שהגשתי", סיפר. "כתבתי עתירה רגשית, שאמרה על עצמה 'אין לי סיכוי'. כולם היו בטוחים שהיא תידחה על הסף בלי דיון... להפתעתי... העתירה נקבעה לדיון בפני הרכב בכיר של שופטי העליון... כולם סברו שהעתירה לא תחיה יותר משלושה ימים... הפרקליטות הגיעה לא מוכנה לדיון. גם היא הייתה בטוחה שבתוך 19 דקות יבעטו בעכוזי ואתגלגל במדרגות של בית המשפט העליון".

הנה לכם הודאה של בעל דין, שמודה על עצמו שלא האמין בסיכוייה של העתירה "המוזרה" שלו. אבל לבית המשפט הגבוה לצדק שלנו, מסתבר, יש חוקים משלו. וכך, במקום לעוף מכל המדרגות, מצא את עצמו פלדמן מחובק על ידי שופטי ההרכב, וזוכה לנהל דיון סביב עתירה שהגיש, שאין בה שום טיעון משפטי. הכל מתוך רצון של בג"ץ לדון בסוגיה ולהתערב בה, יהא המגיש אשר יהא. תהא העתירה "מוזרה" ככל שתהא.

***

אבל בואו נחזור לנתניהו. השבוע הוא התייצב במסיבת העיתונאים והניף לראשונה דגל לבן. הובסתי, אמר בעצם, אינני יכול לבצע את מה שהבטחתי לבוחרי רק לפני שבועות ספורים. זו הייתה כניעה רעה גם במהותה, כפי שנכתב לעיל, אבל גם כניעה של האמת בפני הקמפיין השקרי הרחב ביותר שנראה כאן. במשך חודשים עמדו הממשלה, חברי הקואליציה ועובדי רשות האוכלוסין תחת מתקפה מכוערת וקשה. האשימו אותם בכך שהם שולחים את המסתננים אל מותם. השוו אותם לנאצים. מכרו כאן אגדות על אושוויץ ועל רכבות ומה לא. בפועל, ארגוני הסיוע של הקרן החדשה לא הצליחו להראות ולו הוכחה אחת שתחזק את הסיפורים הללו. בית המשפט בעצמו קבע את זה. אבל למרבה האכזבה זה עבד. לא סתם עבד. דווקא נתניהו, מי שהציג את עצמו במשך שנים כראש הממשלה שעצר את ההסתננות לישראל, הוא שנתן להם את כל תאוותם. דווקא הוא - שיודע שחלק מהארגונים הללו לא רוצים כאן בישראל מדינה יהודית, אלא מדינה של כל אזרחיה - סידר להם השבוע את הספתח.

הרבה זלזול יש בתקשורת כלפי אנשי המחנה הלאומי. מכנים אותם "ביביסטים". טוענים נגדם שהם לא חושבים. שהם הולכים אחרי ראש הממשלה בעיניים עצומות. שהם רואים בו אל. שלא מעניין אותם כלום. השבוע קם המחנה הזה על ראש הממשלה, הציב לו שלט עצור, וקרא לו "עד כאן". השבוע הציל המחנה הלאומי את נתניהו מעצמו, ואותנו ממנו.