"יש לנו במה להתגאות", מספרת לנו השרה מירי רגב בכל מקום. יש תוכניות רדיו שבהן נשמעת רגב הרבה יותר פעמים מהמגישים. יש לה תקציב לחגיגות, והיא מבזבזת אותו יפה, רוב הזמן על עצמה. אז במה יש לנו להתגאות בדיוק? בדו־קרב פוליטי מאוס בין השרה רגב ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, למשל. אולי להתגאות במציאות שבה הפריימריז של מרכז הליכוד הרבה יותר חשובים מהנצחת הנופלים וקורבנות פעולות האיבה. על פי ההתנהלות הציבורית, הגב' רגב שכחה שטקס הדלקת המשואות מסמל את סיום יום הזיכרון ותחילת חגיגות העצמאות.

לא רק שכפתה עלינו את נוכחותו של נשיא הונדורס, רודן מושחת שמתעלל בבני עמו, בטקס החשוב ביותר המדינה, הפוליטיקה הפנים־מפלגתית הדוחה מטילה צל כבד על חגיגות ה־70. כי אצל רגב אין ריבון, אין חוק שקובע מפורשות שהכנסת היא מעל הממשלה – יש את רצונותיה. מובן שאלו כוללים מסע חנופה גורף לראש הממשלה בנימין נתניהו, שכמובן מכוון ליום פקודה שלה, כאשר תתמודד בפריימריז. לשיטתה (ואולי היא צודקת), חנופה שווה קולות מצביעים בקלפיות, ולבטח מבטיחה את תמיכתו של יו"ר המפלגה ברשימות המומלצים.

אם מביאים את נשיא הונדורס העריץ, חבל שלא הזמינו את נשיא ברזיל ונשיאת קוריאה הדרומית לשעבר, שהורשעו בפלילים לאחרונה ונשפטו למאסר. שניהם חיבבו את ישראל, ונרשמה כאן החמצה להכיר להם תודה ביום חגנו. אז ראש הממשלה נתניהו ידליק משואה אישית ויישא נאום קצר שתוכנו עדיין אינו ידוע. אבל עולות כמה שאלות: האם יודה לרעייתו שרה, שהרי בכל זאת שניהם נחקרים כחשודים בעבירות חמורות? האם יבקר את רשויות המשפט והאכיפה? האם יפגע קצת ב"סמול" הבוגדני, שבכל זאת הקים כאן מדינה לפני 70 שנה? ואולי נשמע שוב על האיום האיראני ועד כמה העולם מאוהב במדינת ישראל, אף על פי שלאהבה הזו אין ביטוי הולם בהצבעות בארגונים בינלאומיים?





השאיפה היא שיתייחס לפילוג ולבידול בעם, שהוא טורח להעצים בכל נאום ואזכור ב־23 השנים האחרונות. את ההגמוניה בתחום הזה איש בציבוריות הישראלית לא יוכל לקחת ממנו. לשיאים שקבע בתחומים אלה קשה אפילו להתקרב. טקס הדלקת המשואות בשנת ה־70 למדינה יהיה הפוליטי מכולם. יו"ר ועדת הטקסים, מירי רגב, עושה את המרב שכך יהיה, אבל ברור לכולם שנתניהו תומך בכל צעד.

מדינת ישראל במשבר חברתי חמור. הציבור משולהב ומתודלק בשני צדי הקשת הפוליטית. אלימות כתוצאה מהפילוג היא רק עניין של זמן. כולם יודעים שזה יקרה, רק לא יודעים את היום ואת השעה. ומה נאמר אז? שידענו, שההנהגה לא ידעה לטפל במפגע? יקימו כאן עוד ועדת חקירה, שמסקנותיה יישארו חסויות מהציבור? כל תרחיש אפשרי.

בישראל 2018 מנהלת את המדינה חונטה כוחנית שמתירה לנתיניה רק את הציניות. מירי רגב אולי צודקת בדרישתה לא להתייחס כעת למה שיקרה ביום העצמאות ה־80. עשר שנים זה הרבה זמן. אולי אז כבר תהיה כאן דיקטטורה, אז מדוע לבזבז זמן על מה שיהיה אם אפשר לתרגל דיקטטורה כבר עכשיו?