בוקר 24 ביוני 1988 דווקא התחיל יפה. השמש עלתה, מלטפת ברכות את הדיונות הפסטורליות של חוף חאן יונס, טומנת בחובה הבטחה לוויקאנד שקט. אפילו הסמטאות הצרות וטומנות הסוד והסכנה של מחנה הפליטים נראו רגועות. סיור הבוקר שלי ושל חברי בחטיבת הנח"ל היה כמעט מנומנם, והוקדש ברובו לניתוח סיכויי ההצלחה של הולנד, הלוזרית הנצחית, שעמדה לפגוש למחרת את ברית המועצות בגמר טורניר היורו.

אבל אז הגיעו צהרי יום שישי, זמן הפורענות הקבוע בימי האינתיפאדה הראשונה. רגע החרדה הזה, שבו המתפללים יוצאים מהמסגדים טעונים, מוכנים להתפוצץ, ובו נגזר גורל סוף השבוע כולו. לרוע המזל, באותו בוקר ממש הגיע לגזרה חייל מילואים טרי ומלא עזוז, שכבר בסיור הראשון שלו החליט לגלם את רמבו. הוא זינק על דעת עצמו מהרכב הצה"לי, שלף את אקדחו האישי והחל לדלוק אחרי מיידה אבנים. כו–לם היו מיידי אבנים בחאן יונס של קיץ 1988. אלא שרמבו מעד, האקדח נפל מידו ונאסף בחדווה בידי צעיר, שהפך באחת לגיבור מקומי. הפלסטיני רץ בחוכמה לעבר המסגד המרכזי במחנה, מקום שחיילי צה"ל יכלו לפרוץ אליו רק באישור אלוף פיקוד, ומאותו רגע ממש הגזרה כולה עלתה באש.

המחלקה שלי שעטה, בדומה למרבית החיילים באזור, לעבר המסגד. רצנו בתוך סמטה צרה, כשמכל הגגות משליכים עלינו בלוקים גדולים וצורחים “אטבח אל יהוד!". בקצה הסמטה נתקלנו במחלקה נוספת שלנו, שרצה לשם מרחוב אחר, ובתוך שניות ספורות הבנו את גודל הטעות. מצאנו את עצמנו כלואים, כמה עשרות לוחמים, בתוך רחבה התחומה מכל עבריה בבניינים בגובה שתיים או שלוש קומות. מולנו, במרחק של כ־20 מטר, התגודדו כמה עשרות פלסטינים ופשוט רגמו אותנו באבנים. הם נהנו גם מסיוע ארטילרי של מיידי בלוקים מהבניינים שמעלינו.



חטפנו חזק. הקסדות לפיזור הפגנות הגנו חלקית על הראשים, אבל הגוף היה חשוף והתמלא במכות. היה ברור לגמרי שאם לא ניחלץ משם יקרה אסון. התחלנו לירות על המפגינים כדורי גומי, כמקובל. זה לא הזיז להם. כל נער שחטף, הוחלף מיד בידי אחר שהגיח מאחור.

ואז, מפקד הפלוגה שלנו נקט צעד שלא נתקלנו בו מעולם, עד לאותה נקודה. הוא דרך את הנשק במחסנית של כדורים חיים וירה כדור לאוויר, כהרתעה. ירי של כדור חי נשמע אחרת לגמרי מכזה של כדורי גומי או פלסטיק. אבל הפלסטינים היו משולהבים מדי. הם לא נרתעו, להפך. רק הגבירו את קצב יידוי האבנים והסלעים.

ההמשך כבר היה בלתי נמנע. עברנו, בפקודה, לשלב ב' של “נוהל מעצר חשוד": ירי לכיוון הרגליים. בנשק חי. אבל כשאתה מכוון לרגלים, למול דבוקה גדולה ואקסטטית של אנשים שכולם בתנועה, אתה יודע בוודאות שאתה עשוי לפגוע במגוון רחב של איברים. הרגע הזה, שבו אני מצמיד את הנשק לכתף, סוחט את ההדק ויורה לכיוון קבוצה גדולה ונטולת פנים, ממשיך לפקוד את לילותי. תמיד. כמו גם הרגע שאחרי, שבו רצנו באמוק, דורכים על פצועים ועל שלוליות דם, כדי להיחלץ מעמק הבכא.

אני חוזר לכל הסיפור הארור ההוא בגלל המציאות הנוכחית שבה חיילי צה"ל נדרשים לירות לעבר מפגיני חמאס הצועדים לעבר הגדר. אותו ארגון פציפיסטי נודע, שאנשיו רוצים רק להפגיז אותנו בפרחים. רק שהיום לפלסטינים יש נשק תגובה אפקטיבי במיוחד. מצלמות, תוכנת עריכה ופייסבוק. נשק שיכול להוציא כל אירוע מהקשרו, ואין לי ספק שמשתמשים בו ללא הרף.

אם הוא היה קיים ביוני 1988, יכולתם לראות צילום שלי, קלגס צה"לי טיפוסי, יורה בנשק חם על נערים פלסטינים, ואז רץ ודורך עליהם. זה בטח נראה מזוויע. כמו הוצאה להורג. כל זה לא אומר שצה"ל תמיד טהור. אם יש חשד לירי לא מוצדק, חייבים לחקור אותו. אבל תזכרו תמיד כשאתם צופים בסרטונים המגיעים ממקור פלסטיני, שהמציאות מורכבת הרבה יותר. ושאת החיילים שלנו צריך לשפוט לכף זכות, רגע לפני שמתנפלים עליהם.