בערב יום השואה הודיעה הקרן החדשה לישראל כי חתמה על הסכם שותפות עם קרן אנה פרנק. את הקרן ייסד ב־1963 אוטו פרנק, אביה של אנה, והיא מנהלת את ההכנסות ממכירת יומנה של פרנק, שתורגם ל־60 שפות ונמכר עד כה ב־30 מיליון עותקים. החלטת קרן אנה פרנק למסור את הכנסותיה לקרן החדשה לישראל מסמלת במובנים רבים את המאבק הקיומי שמתנהל כיום בעולם היהודי. מאבק שמציב את ממשלת ישראל נגד השמאל הישראלי על מוסדותיו, שמציב את הציבור נגד שופטי בג"ץ, את חיילי צה"ל נגד מפקדיו, ואת ממשלת ישראל נגד הנהגת יהדות ארה"ב.

את מהות המאבק אפשר לזהות בדרך שבה הפך היומן בשנות ה־50 לכלי העיקרי שבאמצעותו נחשפו אומות העולם לשואה. ב־1952 עיתונאי יהודי אמריקאי בשם מאיר לוין קרא את היומן בתרגומו לצרפתית, והבין כי בידיו מסמך שיכול להסביר את השואה לעם האמריקאי.

פרנק הרי הייתה בת המערב: נולדה בפרנקפורט ב־1929 ומשפחתה עברה לאמסטרדם כשהייתה בת 4 כדי לברוח משלטון הנאצים. משפחתה לא הייתה דתית אלא קוסמופוליטית, כמעט מתבוללת. כיבוש הולנד בידי הנאצים הביא ליישום חוקי הגזע במדינה, ועל כן המשפחה נאלצה לרשום את בנותיה לבית ספר יהודי ב־1941, לאחר שנאסר על היהודים ללמוד בבתי ספר ציבוריים.

כפי שהסבירה פרופ' רות וויס בספרה "הקאנון היהודי המודרני", בבית הספר היהודי, כשהיא מוקפת בתלמידים דתיים וציוניים, נחשפה פרנק למורשת היהודית וכאשר נאלצה להתחבא בעליית הגג באמצע 1942, "הייתה חמושה די הצורך (בתודעה יהודית), כדי להתמודד עם המתקפה נגדה כיהודייה".

מצד שני, לנוכח המערביות של משפחתה והעובדה כי נוצרים הולנדים החביאו אותם, עד כמעט סוף היומן פרנק המשיכה לראות את עצמה גם כהולנדית גאה. כפי שציינה וויס, היא אפילו כתבה על רצונה להקריב את חייה למען הולנד, "כחייל בשדה הקרב". זאת אומרת, היא כתבה עם זהות מפוצלת: יהודייה גאה והולנדית גאה.

אהרן ברק. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

כפי שלוין הבין, הדילמה בין תודעה יהודית לבין תודעה של אזרחות במדינה נוכרייה שזורה כחוט השני בתולדות היהדות בגולה. הוא ראה באנה פרנק ובסתירת הזהות הכפולה שלה את הכלי האידיאלי להבהיר את השואה על מורכבויותיה לאמריקאים.

אם היומן של פרנק היה נופל בידיים של יהודים אמריקאים שראו את הדברים כפי שראה אותם לוין, ייתכן שלא הייתה נוצרת מחלוקת סביב העלאתו על הבמות. אולם מי שנבחרו לחבר מחזה על בסיס היומן היו חברי האליטה האינטלקטואלית היהודית־אמריקאית. בראשם עמדה המחזאית ליליאן הלמן האנטי־ציונית. היא וחבריה הקומוניסטים פסלו את הזהות הייחודית של היהודים ועל כן ראו בישראל ובלאומיות יהודית דבר בלתי נסלח. עבורם יומנה של פרנק היווה בעיה.

גרסון קנין, מי שנבחר לביים את המחזה, הבהיר היטב את הבעיה: "אנה אומרת: 'אנחנו לא היהודים היחידים שנאלצו לסבול. לאורך הדורות היו יהודים והם נאלצו לסבול'. זה נראה לי חתיכת יבבנות ייחודית מביכה. לאורך הדורות אנשים סבלו כי היו אנגלים, צרפתים, גרמנים, איטלקים וכך הלאה... העובדה שבמחזה הזה סמלי הדיכוי והסבל הם יהודים זה מקרי. ואנה, כטוענת הטענה הזאת, מורידה ממעמדה הנשגב".

כדי להתיר את הפלונטר קנין שינה את הטקסט באופן שמחק את יהדותה של פרנק. במחזה כתוב: "אנחנו לא האנשים היחידים שנאלצו לסבול. פעם גזע אחד... פעם גזע אחר".

לוין נאבק נגד ביטול יהדותה של פרנק בידי הגוורדיה האינטלקטואלית היהודית־אמריקאית עד סוף ימיו. ללא הועיל. ניצחון היהודים שמחקו את יהדותה של פרנק ממורשתה היה מוחץ. ממשלת הולנד אימצה את פרנק "ההולנדית" אל חיקה, והפכה את בית המסתור שבו התחבאה למוזיאון לאומי. מעשה זה נועד
בין השאר להסתיר את שיתוף הפעולה שהתקיים בין ההולנדים לנאצים בכל הקשור לחיסול יהדות הולנד.

ייחודיות של עם

מהות המאבק בין התפיסה האוניברסלית, המבטלת את ייחודיות המורשת היהודית ורואה בשואה ובהיסטוריה היהודית בכלל דבר חסר ייחוד שהיה יכול לקרות לכל אחד, לבין התפיסה הציונית והיהודית המסורתית המבוססת על הייחודיות של המורשת היהודית, באה לידי ביטוי בהנחיות שהעבירה מפקדת חיל חינוך למפקדי צה"ל להוראת השואה לחייליהם.

כפי שחשף עידו בן פורת מערוץ 7, בחוברת שהכינה מפקדת החיל הונחו המפקדים להבהיר כי השואה אירעה כתוצאה מ"הידרדרות של שלטון החוק ושחיקת הדמוקרטיה" בגרמניה, תוך מחיקת העובדה כי הנאצים עלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות. בנוסף, החוברת מורה למפקדים להדגיש את "חשיבותם הרבה של המוסדות הדמוקרטיים ועל מערכת האיזונים והבלמים המגינה על השיטה הדמוקרטית".

וזה מביא אותנו לבג"ץ. נשיא העליון בדימוס אהרן ברק הבהיר לא פעם כי תכלית מעשיו, שהביאו למחיקת האיזונים והבלמים של הכנסת והממשלה על בית המשפט העליון, הייתה מניעת הפיכת ישראל לעריצות כדוגמת גרמניה הנאצית. בראיון ל"ידיעות אחרונות" ב־2015, הבהיר זאת היטב כשאמר, "גם המפלגה הנאצית נבחרה על ידי רוב דמוקרטי. שלטון החוק זה לא רק השלטת חוק. שלטון החוק משמעותו השלטת חוק שבמהותו מקיים איזושהי מוסריות פנימית".

ומי אמור להביא את ה"מוסריות הפנימית" הזאת? לתפיסת ברק זו לא התורה שמלמדת כי כל אדם נברא בצלם ושומרת על עם ישראל כעם שמקדש את החיים ואת הזכויות והחירויות של החברה; לפי ברק שומרי המוסריות הפנימית הם השופטים.

וברק לא מדבר על שופטים ישראלים באופן ספציפי. הוא הסביר את הנשגבות האוניברסלית של השופטים כאשר אמר, "בגרמניה של תחילת שנות ה־30 בית המשפט העליון לא יכול היה לפסול חוקים. אני מאמין באמונה שלמה שאם היו אז לגרמניה בית משפט חזק וביקורת שיפוטית, אפשר היה למנוע את היטלר".

לנוכח זאת, עמדת ברק - כמו גם עמדת חיל החינוך, עמדת האינטלקטואלים היהודים שמחקו את זהותה היהודית של פרנק ועמדת הקרן החדשה שמבקשת להפוך את ישראל למדינה חסרת ייחודיות יהודית - היא שאין אופי לעמים. לא היה אופי ייחודי לעם הגרמני שהצמיח את המיתולוגיה הגזענית ואין אופי ייחודי לעם היהודי שהביא לעולם את התורה. כולם אותו הדבר, ורק כוח עליון של אליטה שיפוטית בינלאומית נאורה, שמבינה מה הן זכויות אדם, עומדת בינינו לבין הנאצים.

אנה פרנק פתחה את החיבור שבו כתבה כי ברצונה להקריב את חייה "כחייל בשדה הקרב" למען הולנד, במילים הבאות: "מי עשה אותנו היהודים שונים מכל שאר האנשים? מי אפשר לנו לסבול עד עכשיו? הרי זה אלוהים שעשה אותנו מה שאנחנו, אבל זה יהיה אלוהים, גם, שיעלה אותנו מעלה שוב. אם נשרוד את כל הסבל הזה, אם עדיין יהיו יהודים כשזה ייגמר, אז היהודים, במקום להיות נידונים לכיליון, יועלו כדוגמה לחיקוי. מי יודע, אולי זו תהיה הדת שלנו שתלמד את העולם וכל העמים שבו מהו טוב, ומשום כך ורק משום כך אנחנו סובלים כעת. לעולם לא נהיה הולנדים בלבד, או בריטים, או בני כל עם לצורך העניין, נישאר לנצח יהודים, חובה עלינו להישאר יהודים, אבל אנחנו גם רוצים בכך".

ובכן, מה שמונח כיום על כף המאזניים במאבקים המתחוללים סביב זהותה של ישראל וזהות העם היהודי הן השאלות: האם פרנק צדקה? האם אנחנו רוצים להישאר יהודים? האם הזהות היהודית והלאומיות היהודית ייחודיות הן? האם עם ישראל הוא בעל מורשת מוסר וחוק ושייכות לארץ ישראל, שמכוונת את דרכו או שהוא עם ככל העמים ויד המקרה כתבה את תולדותיו, ורק יד מכוונת של שופטים נאורים על־לאומיים תכתוב את הפרקים הבאים של סיפורו.

האמת של אנה פרנק: האם אנחנו רוצים להישאר יהודים?

במאבק על הזהות היהודית עומדת השאלה: האם עם ישראל הוא בעל מורשת ושייכות לארץ ישראל שמכוונת את דרכו, או שהוא עם ככל העמים ויד המקרה כתבה את תולדותיו?