יגאל בשן, כשהוא שפוף ורע לו על הלב, הולך לברטה ואצלה יושב. מאיר אריאל לעומת זאת לוקח אחר הצהריים חיובי ונוסע לנמל התעופה, היכן ש״הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן, אני נכנס לאט עם הרבה טקס בישבן, וכל האינטרקונטיננטליה מדגדגת לי כאן וכאן וכאן״ וזה באמת עושה לו טוב לראות ״מטוס ממריא דרך דמעה שקופה״. ואילו אני, כשאני רוצה להתעודד ולברוח מעט מהמציאות הלוחצת, נכנס לאוטו, מתניע, נוסע שלוש וחצי דקות ומגיע למקום האהוב עלי, היכן שהמציאות עומדת דום והזמן לא קיים - קופת החולים שלי.

אני נכנס בדלתות הזכוכית, הן נסגרות מאחורי. אני מביט קדימה ורואה את הקשישים יושבים על הכיסאות ליד חדרי הרופאים, את פקידות הקבלה העייפות ואת המתוסכלים ליד עמדת האחיות בדרך לבדיקות דם רבים על התור (תמיד ליד עמדת האחיות תמצא לפחות שני אנשים באמצע ויכוח סוער על מי היה קודם), וכבר מרגיש הקלה. תחושת השחרור זורמת בעורקי, ואני פוסע אל עבר חדרו של רופא המשפחה שלי, שהוא כמובן אחד האנשים החשובים בחיי.

ללכת לקופת החולים זה לא כמו שום מקום אחר שאתה הולך אליו. למעשה נכנסים לבועת זמן, והעולם נשאר בחוץ. כאן, בממלכת רופאי המשפחה והאחיות, למציאות יש טעם שונה, והטעם הזה הוא האהוב עלי. אני מאוד אוהב להתיישב על כיסא ליד חדר הרופא וכבר יודע מה הולך להגיע בוודאות - אחד הקשישים ישאל אותי ״למתי אתה?״. כאן מגיע החלק האהוב עלי: אני נותן שעה שאני יודע שלא קיימת בכלל, חמש דקות לפני השעה האמיתית של התור שלי. אני יודע שאין דבר כזה בקופת החולים, כי הרי התורים מחולקים לפי 15 דקות לכל פציינט.



הקשיש ששאל אותי מתרומם לאט והולך לכיוון הלוח עם דף התורים. הוא מבין שאין בכלל שעה כזו ואז מתחיל הבלגן. ״מה זאת אומרת?״, הוא ישאל אותי בטון זועם, ״אין שעה כזו, זה לא יכול להיות״. ואז אתעקש על השעה, והוא ישאל אותי איך קוראים לי, כדי לבדוק את זה בדף.

״קוראים לי לידור קוטלר״, אני אצהיר והוא מיד יחפש בדף ולא ימצא שם כזה. ואז המהומה תתפוס ממד פומבי, כשהוא יפנה לשאר הממתינים לתורם: ״מה שקורה פה זו שערורייה, זה לא הגיוני״. הוא יסביר להם על הכשל הלוגי ויזכה לתגובות בנוסח: ״לא פלא, הם לא יודעים לעשות פה שום דבר כמו שצריך בקופה״, ״צריך לשלוח מכתב תלונה להנהלה הראשית״.



בשלב הזה תמיד יהיה מישהו שנמצא על סף שבירה, שיגיד כשהוא כמעט דומע: ״בסך הכל באתי לקחת מרשם, אני כאן כבר שעתיים וחצי מחכה, ועכשיו אתם אומרים לי שהרשימה הזו בכלל לא נכונה. אלוהים, בסך הכל אני צריך שהוא ישנה לי את המרשם, כי הוא כתב לי מינון לא נכון".

אחר כך אשב ליד חדר הרופא ובמוקדם או במאוחר אחד מהקשישים הממתינים ישאל אותי מה אני צריך מהדוקטור - לא כי מעניין אותו מה יש לי, אלא כי הוא רוצה להבין את הפרוצדורה שתקבע בעצם אם הפגישה שלי עם הרופא תהיה קצרה (מה שקורה כשאתה בא רק לחדש מרשמים או לקבל הפניה לרופא מומחה) או ארוכה (במקרים יותר מסובכים).

״תראה״, אגיד לו, ״אני צריך להתייעץ איתו בגלל משהו מוזר שקורה לי כבר חודש וחצי. אני מתיישב על כיסא וישר נופל ממנו, ומתיישב שוב וישר נופל ממנו, ושוב ושוב״. ״אבל איך זה יכול להיות?״, הוא ישאל, ״אתה עכשיו יושב על כיסא״.

״זה קורה לי רק כשאני יושב על כיסאות מעץ, לא כיסא כזה ממתכת״, אסביר, והקשיש יתפוס את ראשו בייאוש, כשבעצם יקלוט שאני הולך להיבלע בחדר הרופא לזמן ממושך.

ברגע הזה העניין יהפוך לדיון ציבורי, כשמישהו אחר מהיושבים יציע ש״אולי זה ורטיגו״ ומישהי אחרת תגיד ש״אתה יודע, לדודה שלי היה משהו ממש דומה והיא התחילה לקחת אומגה 3, פעמיים ביום, גם בבוקר וגם בערב, אחרי שבוע הכל עבר״. עוד אחד יגיד ש״אולי זה בכלל הכיסא שאתה מנסה לשבת עליו, אולי הוא שבור״.

בנקודה זו מגיע הטוויסט הגדול. אתרומם ואגיד: ״אתם יודעים מה, אני קולט עכשיו באפליקציה של הקופה שהתור שלי בכלל מחר״. ואז הקשיש שניגש אלי בהתחלה יכריז בקול רם ונחרץ: ״נו, מה אמרתי לכם, זה לא יכול להיות דבר כזה, מה אמרתי לכם? היה לי ברור שזה לא הגיוני, אין דבר כזה״.

אתחיל ללכת לכיוון היציאה והקשיש יאמר לי: ״שיהיה לך יום טוב, לידור״. אחייך אליו ואצא מהקופה כשהחיוך עדיין על פני ואני מרגיש חי יותר מתמיד. מצב הרוח השתפר, החיים נראים פתאום יותר פשוטים. הטיפול הצליח.