1. בעת כתיבת שורות אלו אני שומע את הרעשים של מכונות הרס, מכונות קידוח ומנופי ענק עם מתקני הריסה וחפירה. בית לסין הסמוך לביתי, אחד ממרכזי התרבות שהיו בתל אביב, יהפוך בקרוב למגדל מגורים מפואר בן 27 קומות. הייתי משלים עם העובדה הזו בצער ובכאב אלמלא הסתבר לי שגם הבית שלי עומד להפוך לעיי חורבות, כשבקרוב יוצב בחזיתו שלט "פינוי־בינוי", ואני איאלץ להיפרד מבית ילדותי והתבגרותי, להעמיס את הריהוט הישן ששמרתי מבית הורי, את אלפי הספרים, את מאות הקלסרים ואלבומי התמונות, עשרות הציורים שעל הקירות, ולצאת בגילי המופלג למקום מגורים חדש שאיני יודע עדיין היכן הוא יהיה.

ניסיתי להתנגד עד הרגע האחרון לעסקת הפינוי־בינוי, אבל רוב הדיירים הוותיקים שגרו בבניין כבר אינם, ויורשיהם השכירו את הדירות לחבר'ה צעירים. דור היורשים מעוניין להעלות את ערך הנדל"ן. אין לו סנטימנטים. לא אכפת לו מעצי הפרי בני ה־60־70 שנה. אין להם סנטימנטים לציפורים, לחתולים, לתנים; העיקר שערך הדירות שיקבלו במקום יעשיר את קופתם והם יוכלו להשכיר את הדירות במחירים גבוהים יותר.

כנראה שנשארתי מאחרוני הרגשנים שמתלהבים בבוקר לראות את החצר האחורית כמו שטיח צהוב נפלא של חמציצים. אני קוטף כמה שסקים מהעץ העתיק ונרגש לאכול אותם, הם טעימים פי אלף מהשסק שאני קונה בחנות. אני מתלהב מפריחת עץ המשמשים, מחכה לגויאבות הראשונות ולאפרסקים מהעץ הקטן שבחזית הבית. אני מביט בהתפעלות על עץ הזית העתיק שמתנשא לגובה ארבע קומות. הזיתים השחורים נמצאים ממש צמוד לחלון, ואני יכול לקטוף אותם בקלות. שחורים־שחורים, אבל עושים לי לבן על הנשמה.



"הכל ילך לעזאזל בשביל פאקינג נדל"ן", אני ממלמל לעצמי וחרד באמת למה שיקרה לעשרות החתולים שמתרבים וגדלים כבר עשרות שנים בחצר. מה יהיה על הנברנים שבנו מחילות מתחת שטיח החמציצים, יותר לא יוכלו לצאת לנבור בלילה, כי יהרסו להם את המחילות. 



ממש עכשיו מול החלון, במרחק ארבעה מטרים מחלון פינת העבודה שלי, על כבל ישן של בזק שני תוכים ירוקים, דררות, מתנים אהבים. מחזרים, מקפצים, מתנקים, מתנשקים. מעל עץ הפיקוס הגדול, שבלילה מתמלא עטלפי פרי, מתנהלים קרבות עזים בין כנופיית מיינות מצויות לעורבים, כשבאמצע דוחפים את האף בולבולים ועורבנים, חגיגה של צרחות שמשכיחה ממני את קולות הדחפורים והמנופים.

אחד השיעורים שהיו מעניינים אותי בבית הספר העממי "הר נבו" היה שיעור טבע. גם בטיולים שהשתתפתי בהם כחניך קן צפון של הנוער העובד והלומד היו הפרפרים, הפרחים והציפורים מגניבים לי את הראש. כשהתבגרתי, התמכרתי לנסיעות לג'ונגלים ולסוואנות בארצות אפריקה, מקומות שבהם אין בכל פינה עמודי חשמל ענקיים עם אנטנות וכבלים של מתח גבוה. נטו טבע.

כשגרתי בשארם א־שייח' עבדתי בדיג של דגי נוי לייצוא (עם שמירה קפדנית על חוקי שמירת הטבע). הייתי שורץ כל יום חמש־שש שעות מתחת למים, מוקסם מעולם האלמוגים והדגים, עולם קסום וצבעוני שהטריף לי את השכל בלי להשתמש בסמי הזיה. החלומות שלי להיות טרזן או ד"ר דוליטל מודרני לא התגשמו. חלומות מאוחרים יותר, להיות סופר כמו ארנסט המינגווי, התפוגגו, ושני ספרי הסיפורים שלי ("על גדות הביוב" ו"תקוות שחורות") זכו לביקורות לא רעות, אבל לא פרצו לשוק העולמי ולא הפכו לרבי מכר.

כשאף אחד מהשכנים לא רואה ולא שומע, אני מנהל שיחה עם שני חתולים, אחד ג'ינג'י והשני שחור־לבן. השניים אימצו אותי ומזהים ממרחק עשרות מטרים כשאני מגיע מהבית. הם כבר יודעים שבשעה שתיים וקצת בצהריים אני חוזר מהרדיו והם אורבים לי בחצר, מתחככים ברגלי, ואחרי שאני נכנס לבית אני רואה אותם ממתינים לחתיכת פסטרמה. זוהי המנה היומית השנייה. בבוקר, כשאני פותח את החלון, אחד מהם ממתין על העץ מול החלון ומחכה שאשליך לו חתיכת פסטרמה. הוא תופס אותה כאילו היה צייד. 

חתולי החצר עדיין נושאים את הגנים של חתולי אפריקה, ויש להם תכונות דומות. אני רואה אותם מטפסים על עצים ממש כמו נמרים. הם אורבים לציפורים בחצר או על העץ ומזנקים עליהן כאילו היו אנטילופות. לאחרונה הצטרף לצמד החתולים הקבועים חתול שחור בעל עיניים ירוקות בורקות. הוא קלט שיש לו סיכוי לתפוס חתיכה פסטרמה ובשעות אחר הצהריים אני רואה אותו לוטש עיניים לעבר חלון המטבח, מתחנן לפינוק. הוא נראה ומתנהג ממש כמו פנתר שחור. מאחר שתמיד הייתה לי סימפטיה לפנתרים השחורים, הוא זוכה ליחס מיוחד. אגב, אני קורא לו סעדיה על שם סעדיה מרציאנו, ממנהיגי הפנתרים השחורים בירושלים.



2. בימים אלו, כשאני בחופשה מהרדיו, איני קורא בקפידה את שבעת העיתונים שנהגתי לקרוא יום־יום. איני מקפיד להקשיב לכל מהדורות החדשות משש בבוקר ועד יומני חצות. אני יושב שעות בבית קפה, משוחח עם עוברים ושבים, בעיקר אלו שפונים אלי עם אלף בעיות שלא האמנתי שקיימות. 

אני מבחין שהרחוב מלא באנשים שכנראה איבדו את שפיות דעתם: אחד נשכב על הכביש באמצע מעבר חצייה ואינו מוכן לקום עד שיביאו לו אמבולנס; גברת אחת מקבצת נדבות על הכביש, וכבר שלוש פעמים קלטתי אותה עוצרת מכונית, משתטחת על הרצפה וצווחת, וכשהנהג המבוהל ניגש אליה היא מבקשת 200 שקל, אם לא - היא מזמינה משטרה; יש כאלו שנטפלים באלימות ליושבי בתי קפה וחוטפים מהם סנדוויץ' מהיד ושותים להם את הקפה, ועוד צועקים עליהם שהם "חרא בן אדם".

בארלוזורוב פינת ויצמן, 20 מטרים לכיוון מזרח, ישנה התנחלות של איש אחד בכניסה לגן ציבורי על שם הזוג גורדון מניו יורק, ארצות הברית. המתנחל נמצא שם כבר חודש, יש לו שתי שמיכות פוך וכיסא של כתר המשמש לו כמיטה. יש לו עגלה עמוסה לעייפה בשקיות ניילון, ארבעה מטאטאים ושלושה מגבים. בניגוד לכל ההומלסים בעיר, עגלת השמאטעס שלו נקייה ומצוחצחת. אפילו את שקיות הניילון המלאות בבקבוקים הוא שוטף כמה פעמים ביום. הוא מנקה את המדרכה סביבו כל חצי שעה, זו המדרכה הכי נקייה בארץ. 

בתחנת האוטובוס שנמצאת כמה מטרים ממנו, יש פח זבל. אנשים זורקים לשם שיירי מזון, והוא ניגש ואוסף אותם מיד לאחר הזריקה ואוכל, מדבר עם עצמו, מעשן, ולמרות החום הכבד הוא מתכסה בשמיכת פוך וישן. מוזר. העירייה טרם סילקה אותו. הוא לא מלכלך, לא תופס ספסל ציבורי, לא תולה שלטים, לא מציק - מתנחל סימפטי, הומלס חיובי.