בקצה הבקרים הנעימים של אפריל הוא רואה כבר את יולי–אוגוסט, החודשיים שמתחברים להם לנשימה חמה אחת. עוד צמרמורת של בוקר מרעידה את גבו הכואב, והוא כבר מדמיין את העונה הבוערת: כותרות על הצתות, דיווחים מנתב"ג על מספר שיא של ישראלים שגודשים את השדה, הטיסה של חברת הלואו–קוסט שלרוע מזלה פשטה את הרגל בדיוק כשכמה ישראלים היו בדרך הביתה, וכמובן: מקרה של תקיפת דיילת על רקע חוסר שביעות רצון מהשירות או השתוללות של נערים במלון בקפריסין, שהבעלים ההמום שלו יתראיין באנגלית רצוצה ויגיד שהוא עם הישראלים גמר, והישארו איתנו לכתבה הבאה: "בכמה יוכל להוזיל את חופשתו מי שיחליט לטוס בתשעה באב".

זה קורה לו בעיקר באביב: במקום ליהנות מהחודשים היחידים בשנה שבהם כבר לא קר ועדיין לא חם, הוא כבר שוחה לו במרק של זיעה, בואך עשרת הימים הדביקים שבין המימונה, שבו פוליטיקאים חוגגים עם מופלטות, לבין יום הזיכרון עם השירים הנוגים והשמות שלא נגמרים: במותם ציוו לו את החיים במחיצת אחיו הישראלים.

והוא כועס על עצמו מאוד: 70 שנה היו צריכות להיחגג כאן כנס מעשה ידי אדם. בשמחה אמיתית על שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, עד שהפסקנו לסמוך על הקדוש ברוך הוא שיצילנו מידם והקדמנו תרופה למכה. והנה, במקום לעלוץ על הפלא וכמו שאמר פעם יאצק המיתולוגי: "לסתום את המוח ולשמוח בכוח", אנחנו מתבוססים במר לנו.



והוא מרגיש קצת אשם, כמו ביום ההוא בחול המועד שבו יצא לטיול קצר מביתו לשוק הכרמל כדי לנשנש וללגום, וההמונים שגדשו את המדרכות, תיירי פנים מהפריפריה עוררו את חמתו להשחית, עד שאמר לגברת, אפרופו איזו משפחה שחיפשה שלט של "כשר לפסח" על אחת המסעדות: "אני לא מבין בשביל מה הם באים בכלל לתל אביב", ומיד הצטער.

לא צער על שעלב שלא בפניהם באנשים שכלל אינו מכיר, אלא על שהוא בכלל משתתף במשחק הזה של "אנחנו" ו"הם". ובמוצאי החג השני שמע שליא קניג וזאב רווח ישיאו יחדיו משואה ובמקום לברך, נחרד: עד מתי נמשיך לכרוך בכוח מצה ומרור? איך אף אחד לא רואה שה"ביחדנס" המאולץ הזה גרוע מכל פילוג?

"צריך לתלות את הדגלים", אמרה לו הגברת. והוא ידע שהיא מתכוונת לומר שדווקא השנה צריך להגביה את הדגל, למרות המנסים לנכס לעצמם את החגיגות ולמרות הקוראים להחרימן. להרים את הדגל גבוה דווקא מפני אלו שמנסים להחליף את המגן דוד שבמרכזו ה"ל'" הזאת שהקצה העליון שלה מסתלסל לו ימינה כבסמלה של מפלגת השלטון, בעוד יריביהם שכחו כבר מזמן מה זה להיות מגן דוד.

הוא יודע שהיא צודקת ממש כשם שהיא צודקת כשהיא מעירה לו על איזה ציר שצריך לשמן או נורה שיש להחליף או על הנזילה במקלחת; אבל את הדגל עוד לא הניף מעל למרפסת: די לו בכך ששרת התרבות ניצחה אותו השבוע. אין לו יכולת לרצות שתי נשים דומיננטיות במקביל.

ובינתיים שואה בטלוויזיה, והוא יודע שתכף יקום האידיוט שישווה בין המהגרים מאפריקה ליהודים ערב המלחמה ההיא, ומולו יקום האידיוט שישלב כמה "אשכנאצים" בטוקבק עילג שישווה בין המעברות למחנות הריכוז, ואפילו היום העצוב הזה יופקע לטובת הפיצול שהוא סלע קיומנו, עד שלא נתקיים.

וגם שלמה ארצי יהיה שם על ההר, אפרופו חום יולי–אוגוסט. נציג הזמר העברי והדור השני: אולי היה צריך לצוות לו את אייל גולן למשל? כמו שעשו עם קניג ורווח: רב ראשי אשכנזי ורב ראשי ספרדי. לכאורה מבקשים לאחד, למעשה להפריד ולמשול. להראות לכולם את הפלסטר, כדי שיזכרו כמה כואב הפצע.

והוא עצבני כפי שיכול להיות רק מי שרואה בחודש אפריל את תחילתו של מדרון חלקלק מזיעה, שמוליך ממוצאי חגי האביב ועד לערב חגי הסתיו. עאלק סתיו, הוא חושב, כאילו שאחריו בא חורף אמיתי. והנה, אפילו עם עונות השנה הוא מצליח להסתכסך!

ובטרם יתרגשו עליו הימים הנוראים של כל ישראלי, מערב יום השואה ועד לזיקוקים מעל הר הרצל, הוא מחליט שלא להיות עוד חייל במלחמות לא לו: החרדים המרקדים בצפירה לא ירגיזו אותו, נשיא הונדורס יבוא לו בטוב, המתקוטטים על מקום בפארק לא יעלו ולא יורידו בעיניו יותר מערימות הזבל שישאירו אחריהם הם והגולשים שיעשו להם שיימינג בפייסבוק.

השנה אני אנרכיסט, הוא גאה בעצמו, אנרכיסט שמסרב לריב, אנרכיסט שלוקח את אפריל לאטו, אולי גם את מאי. דווקא מפני שמאחורי יוני מתחבאים יולי, אוגוסט ושלמה ארצי.