וכך זה התנהל בנעימים ובשלווה עד שהמשפחה הקיסרית פרצה לחיינו. בחגיגות ה־50 הצליח נתניהו (כן, הוא היה גם אז) להשתרבב חלקית לתוך האירוע עם ברכה קצרצרה. בחגיגות ה־60 הצליח אהוד אולמרט (נשבע לכם שהיה ראש ממשלה כזה) לשכנע את יו"ר הכנסת דליה איציק לשלוח קליפ מצולם קצר עם ברכה מטעמו. בחגיגות ה־70 הכל נגמר. נתניהו דרס את כל מי שניסה לעמוד בדרכו, טאטא את יו"ר הכנסת אל תהום הנשייה והכריז "הר הרצל בידינו".
את אירועי יום העצמאות חתם טקס הענקת פרס ישראל. לא מירי רגב הופקדה עליו. לא בוזבזו עליו עשרות מיליונים. הוא היה טקס צנוע, מרגש עד דמעות, מדויק, ממלכתי, מכבד, ראוי, מאוזן ושפוי. טקס שבאמת עורר גאווה להיות ישראלי. ועוד לא אמרנו כלום על מרים פרץ האחת והיחידה.
בינתיים, אין לו שום כוונה להתפטר. הוא לא יחזור על שגיאת אולמרט, שלא שעה לעצת פרקליטו (יהודה וינשטיין) והתפטר בטרם הוגש נגדו כתב אישום. נתניהו פופולרי, מצליח, נערץ על שכבות רבות בציבור, הוא ילך מכאן, אם ילך מכאן, בתנאים שלו. או לפחות בתנאים שיסוכמו מולו. לתפארת מדינת ישראל.
התרעות פיקוד העורף