בניגוד לנחישות בצפון, הנהגת ישראל מאובנת מול הטרור הפלסטיני

העיסוק במה שישראל עושה בסוריה ואיראן, במיוחד אחרי הפרסומים הזרים המייחסים לה התקפת בסיס T4 לצד הדיווחים על התנהלות ישראל בעזה וביהודה ושומרון, מעוררים מבוכה גדולה. הם מגלים מדינות ישראל שונות, הנהגות שונות, צבאות אחרים לחלוטין: מצפון בוקעת תעוזה, יצירתיות, מחץ. בדרום ניכרות מגננה והתאבנות, וביו"ש איוולת ופחדנות. איך אפשר להסביר את הפערים האלו? איזו הנהגה של ישראל ואיזה צה"ל הם האמיתיים?
 

אירועי סוף השבוע בסוריה סביב הפעולה האמריקאית המחישו שוב עד כמה מורכבת המציאות שם, עד כמה המשחק קשוח ורב־פנים. אבל אל מול הכישלון העולמי שהוביל לשדות הטבח הסוריים, ניכרת דווקא התבונה והנחישות של הממשלה וצמרת מערכת הביטחון הישראלית. במערכה רבת־משתתפים, פנים וסיכונים, הקברניטים שלנו מצליחים להבהיר לפושטקים שמסביב שלא כדאי להסתבך איתנו. הם אומנם מאיימים ואולי ינסו לפגוע בעתיד, אבל עד כה ישראל מסכלת את תוכניות ההתבססות שלהם. 
 

מה שמאפיין את הדפוס הישראלי הצפוני הוא מודיעין משובח, מחשבה מחוץ לקופסה, יכולת ביצוע עילאית והכי חשוב, עוז ונחישות של מקבלי ההחלטות. שלא לדבר על ההתנהלות המורכבת מול ארצות הברית ורוסיה. הברית האמיצה, כנראה חסרת התקדים עם הממשל הנוכחי בוושינגטון, לא גורעת משמירה מתוחכמת על מערכת יחסים חמימה עם הצאר הרוסי. כל אלו הן לא פחות מאומנות.
 

אלא שמדרום לקו הגליל מתגלות ממשלה והנהגה צבאית אחרות לחלוטין. בדרום מוכרים לנו פריצות דרך טכנולוגיות במקום מדיניות. כל המכשירים המתוחכמים והיקרים להחריד שמתבשמים מהם נועדו לכסות על המחדלים ועל היעדר אומץ הלב של ההנהגה בדור האחרון. "כיפת ברזל", המכשול התת־קרקעי והאטימה במלט של מנהרות התקיפה מגלמים קיבעון הגנתי של מי שהפקיר את רצועת עזה שלוש פעמים: בראשונה לערפאת באוסלו, בשנייה בבריחת ההתנתקות, ובשלישית בכל התקופה שחלפה מאז. 

 

גם מאז 2005 ערכה ישראל מבצעים ברצועה בידיים קשורות, מנוהלים על ידי מנהיגות אזרחית וצבאית מפוחדת ואובדת דרך. כיום מתגאים אצלנו בהשכבת צלפים על הגדר והעמדת מפוחים כדי להעביר את עשן הצמיגים לצד השני. איזו תעוזה, כמה יצירתיות? איך זה שאנחנו יודעים לחסל מדעני גרעין בטהרן ומומחי מל"טים בצפון סוריה, וכל כך חסרי דמיון ואומץ בשדות עזה? נסוגונו עד למטר האחרון, אבל אנחנו מטפלים בפרובוקציות הטרוריסטיות כאילו מדובר בהפגנות תמימות של אזרחים ישראלים. ואם זו ישות אויב שתוקפת אותנו שוב ושוב, איך ייתכן שהיא בכלל קיימת?  
 

אבל שיא השיאים מתחולל בפסגות רמאללה. 25 שנות שינה עם האויב, שיסודן בתפיסה שגויה ובמניעים פוליטיים פסולים, הפכו למציאות של קבע מכוח אינרציה ומורך לב הנהגתי. הכי מוזר הוא שזה שנים שולטת אותה מפלגה שהזהירה כל כך מפני התוצאות הרעילות הנוכחיות. אבל דווקא כאשר זו הגיעה לשלטון, היא לא משנה דבר. 
 

ביהודה ושומרון אנחנו קושרים לעצמנו את הידיים והרגליים, מניחים אספלנית על עינינו ואטמים באוזנינו. ובימים אלו צמרת הממשלה מפספסת הזדמנות היסטורית להיפטר מהגידול הסרטני שהשתלנו במחוזות התנ"ך. הלך הרוח המעוות הזה חריף עוד יותר בצמרת מערכת הביטחון, כאילו חלק מראשי הצבא והשב"כ יצרו תלות באויב, ב"מקבילים" החמודים של אוסלו. כל הנתונים ידועים: ההסתה, ההתחמשות, החתירה להשמדתנו. ועדיין, הגנרלים שלנו מפוחדים, חסרי שאר רוח ונעדרי רוח ניצחון. ההפך הגמור מהרוח שלהם בצפון. 
 

איך אפשר להסביר את העובדה שמדובר באותה הנהגה ממש, גם האזרחית וגם הצבאית? מה המקור לסכיזופרניה הזו? איך ייתכן שראש הממשלה והרמטכ"ל שולחים לטהרן ולערבות דמשק וירוסים, טילים וגם חיילים, כאשר הם רק מזהים תוכניות שנועדו לסכן אותנו, ואילו מול תעשיית הטרור וההסתה בעזה ובמיוחד ברמאללה, הם עומדים שמוטי ראשים, ללא תשובה. 
 

אולי אפשר למצוא תחילת הסבר לכך באמירה הנשכחת ההיא של יצחק רבין - "בלי בג"ץ ובלי בצלם". האם אפשר לקבוע שהמנהיגות הישראלית, האזרחית והצבאית, יודעת להיות רחבת אופקים ויכולות, כאשר היא לא נתונה תחת הסירוס הפנימי של ארגוני השמאל, אשר חוברים לממשלות וארגונים זרים ונעזרים במערכת המשפט הישראלית? אבל גם אם כך, אין בזה כדי לנקות את ההנהגה הישראלית, שמשוועת לרוח מנהיגות. 

 

אם מישהו היה טוען עם קום המדינה, שבחגיגות ה־70 חברות אמריקאיות יגייסו כסף בבורסה הישראלית בהיקף של 20 מיליארד שקל, היו מאשפזים אותו מיד. אבל גם לפני עשר שנים הרעיון הזה היה נשמע הזוי לחלוטין. חברות נדל"ן ובאחרונה גם חברות פיננסים שנסחרות בנאסד"ק זקוקות לכסף ישראלי? אתם רציניים?
 

בהחלט כן. מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ניכרת תנועה של גורמים עסקיים רציניים שרוצים את הכסף שלנו. יש לכך הרבה סיבות שהכלכלנים יוכלו לפרט ולהסביר, החל מסביבת ריבית אטרקטיבית וכלה ביתרונות הרישום הכפול. אבל כל אלו לא משנות את המציאות הבלתי נתפסת. ממדינה טרייה שצמחה על חורבות העם היהודי, שבשנותיה הראשונות לא היה לה כסף לקנות אוניית חיטה, הפכנו למקור משיכה טכנולוגי, מדעי, ביטחוני, אקדמי, ועכשיו גם פיננסי. ארץ זבת חלב, דבש ומזומנים.  
 

קצת נתונים: נכון לסוף השנה שעברה כ־30 חברות נדל"ן אמריקאיות הנפיקו בארץ איגרות חוב בהיקף של כ־18 מיליארד שקל. זה הסכום שהן גייסו ממשקיעים ישראלים. בסוף השנה הגיעה גם חברת פיננסים גדולה בשם "פנאנט פארק" שרצתה לגייס 400 מיליון שקל, אבל הישראלים רצו להלוות לה 1.4 מיליארד שקל. בינתיים נרשמות הנפקות חדשות של חברות אמריקאיות, ויש סיכוי להתגברות משמעותית במגמה.  
 

תוסיפו לכך את השקעות העתק שמזרימים ישראלים לחו"ל, בייחוד לנדל"ן בארה"ב ובאירופה, ותקבלו פרופורציה. אומנם ממהדורות החדשות נשקפת לנו חברה אומללה, מוכה ודלפונית, אבל האמת די הפוכה. כמויות הכסף הישראלי שמחפשות נתיבי השקעה מלמדות בפני עצמן עד כמה ממש לא רע פה. הביקוש האמריקאי לכסף הישראלי מהווה המחשה מפתיעה לתופעה כוללת.   
 

ברור שבין הטוקבקיסטים יהיו מי שיטענו שיש בארץ הרבה עניים ויצביעו על פערים חברתיים. אין ספק שיש עוד הרבה יעדים להשיג ודברים לתקן, אבל רמת ואיכות החיים של רוב אזרחי המדינה הן סיבה לגאווה. ואגב, אם נטפל במגזרים שגוזרים על עצמם דלות מרצון, כמו החרדים והערבים, ונשלב אותם בביקושים האדירים לידיים עובדות ולראשים חושבים, גם הפערים יצטמצמו מאוד. 
 

נדמה שכבר התרגלנו לכך שהפכנו לאומת סטארט־אפ. העלייה לרגל של תעשיית הרכב העולמית לישראל, בירת חברות האוטו־טק, הפכה לשגרה, המיזמים הטכנולוגיים והמדעיים שצצים ונמכרים פה, הכסף הסיני, האקזיטים המדהימים. אבל שבאים ללוות כאן כסף גדול, זו זווית חדשה ומעניינת במיוחד. בשנת ה־70, בין ישראל לארצות הברית, כבר לא תמיד ברור איזו היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.