דבריה הברורים של פורטמן נפלו על אוזניהם הערלות של מי שתומכים בצורה עיוורת בנתניהו

עקרון הפרדת הרשויות מהווה תנאי הכרחי לשלטון דמוקרטי. הוא מבטיח את הגבלת השלטון, מונע את סכנת עריצות הרוב ומסייע לתפקודה היעיל של המערכת כולה. בדמוקרטיה פרלמנטרית כמו זו הנהוגה בישראל, הממשלה נסמכת ונתמכת על ידי הכנסת ולמעשה שואבת ממנה את כוחה. אלא שבתהליך איטי אך עקבי מכרסמת הרשות המבצעת בכוחו של הפרלמנט הישראלי ומנטרלת את השפעתו. ועדת שרים לחקיקה היא אולי אחד הביטויים הבולטים של מגמה זו; ועדה שהפכה במובנים רבים למחליפתם של דיוני מליאת הכנסת. הצעות חוק פרטיות נידונות בה באופן שאינו שקוף ובלי לדעת כיצד הוצגו, מי מהשרים התנגד ומי תמך ועל איזה רקע. לחברי הכנסת מציעי ההצעה לא ניתנת הרשות להציג ולהגן על הצעתם.

חוק ההסדרים, המאפשר לממשלה לקדם חקיקה מהירה ולעקוף מכשולים פרלמנטריים, הופך במהלך השנים האחרונות רחב יותר ומהווה דוגמה נוספת לתהליך היחלשותה של הכנסת. במקביל להחלשתה של הרשות המחוקקת, פועלת הממשלה הנוכחית בימים אלו להחליש גם את הרשות השופטת ומתארגנת לקראת העברתה בחוק של פסקת ההתגברות; פסקה שתאפשר לחוקי הממשלה להיות חסינים מפני ביקורת שיפוטית בכל הקשור לזכויות אדם, ובכלל זה הזכות לשוויון, לחירות ולחופש ביטוי.

נתניהו לא רק שמעניק רוח גבית לתהליך התעצמותה של הרשות המבצעת על פני שאר הרשויות, אלא אף משכלל אותו וצובע אותו בצבעים פרסונליים. באמצעות ניהול ריכוזי ועיתון יומי המפאר את מעשיו, הרשות המבצעת בראשותו הופכת יותר ויותר מזוהה עם דמותו. השתלטותו על הטקס הכי ממלכתי בישראל, תוך נשיאת נאום המפאר את עצמו ודחיקתה של הכנסת לטובת פולחן אישיות, היא רק דוגמה אחת לכך. ולמי שיש ספקות, מספר הפעמים שהמצלמות התמקדו בו וברעייתו אינו משתווה למספר הפעמים שהופיעו פניהם של חברי כנסת, שרים (שנדחקו לשורות האחרונות) ויו”ר הכנסת על המסך.