החדשות הטובות הן שסוף סוף מתחרים בקואליציה על השאלה מי יטפל באחת הבעיות החמורות ביותר של מדינת ישראל וישים לה קץ. מי יאפשר לדמוקרטיה הישראלית לחזור לתפקד, לשלטון לשלוט, לכנסת לחוקק ולבתי המשפט לשפוט. הרבה מאוד שנים הליכוד בשלטון, הרבה שנים נתניהו ראש הממשלה, והנושא כלל לא עלה על הפרק. להפך, ההפיכה החוקתית של השופט ברק, זו ששומטת את הקרקע מתחת למשטר הדמוקרטי שלנו, התפתחה במידה מכרעת תחת שלטון הליכוד ובימי נתניהו.

עד לשבועות האחרונים זה לא ממש הטריד את ראש הממשלה והוא לא עשה דבר כדי לשים קץ לעיוות. מסיבות לא ברורות, כל אחד יפרש אותן כרצונו, מרים ראש הממשלה לפתע את נס המערכה לתיקון הקלקול.


קשה לא לראות את הקשר בין המכה החמורה שהוא חטף בזיגזג המסתננים שלו, לבין המערכה הנוכחית. אי אפשר לומר את אותו הדבר על גורמים אחרים בליכוד, כמו השר יריב לוין, שנושא את נטל המאבק נגד סיפוח הסמכויות בידי בג"ץ כבר הרבה שנים. אבל זה ממש לא משנה. מה שחשוב הוא שמבחינת נתניהו לא יהיה מדובר בעוד ספין שנועד לקשקושי בחירות או תעתוע אחר בבסיס הבוחרים, שהפעם הוא יחתור באמת לפתרון הבעיה, ואם יחתור - יפתור גם יפתור. 
 



את ראשי הבית היהודי אין להאשים בכך שאינם דוחפים זה שנים להחזיר את בג"ץ לסמכויותיו הטבעיות כבית משפט. אבל גם מהאלקטורט שלהם נשמעות טענות נכונות ביחס לוותרנות ולסלחנות שהם מפגינים כלפי מחדלי הקואליציה הנוכחית, כלפי העובדה שהממשלה שלהם ממשיכה לקיים את שלטון אש"ף בתוכנו, שהיא מגבילה מאוד את הבנייה ביו"ש ובירושלים, שהיא מונעת את הקניית השוויון ליהודי יו"ש. ומעל הכל, שהיא מאפשרת את המשך השיבוש שמותיר את השלטון במדינה, למעשה, בידי קואליציה של שופטי בג"ץ ושל היועצים המשפטיים של הממשלה.
 

לכן, אם מוטיבציה פוליטית וחשש מבחירות הכניסו קצת טורבו לשתי המפלגות הללו, מה טוב. הגיע הזמן שיתחרו ביניהן על עשיית הדברים הטובים והנכונים.