"את שקרנית פתולוגית, נעמי!"

את המשפט הזה שמעתי מאמא שלי עוד משחר ילדותי. על כל צעצוע שאבד, בכי לא מוסבר של אחותי לילי, טלפון מהגננת שביקשה להגיע לקחת אותי הביתה בגלל חום גבוה — “את שקרנית פתולוגית, נעמי!".

חשבתי שגם אותו אוכל להצפין בשק הקללות והעלבונות שהטיחה בי אמא לאורך ילדותי ונעורי. קדימה, נעמי: להכניס אל השק, להדק את השרוך, לקבור בחצר ולא לחשוב על זה שוב. ובכל זאת — לעזאזל! — עד היום, בכל פעם שמישהו שואל אותי משהו, אפילו סתם שאלה סתמית כמו “אז מה עשית היום?", אני נדרכת. אני מרגישה אשמה! פאקינג אשמה! כאילו כולם רואים אותי בשקרנותי. ואני מתחברת לדמות הזאת. אני השקרנית הפתולוגית, מעגלת פינות, צובעת בצבעים עליזים כל מקום אפרורי שביקרתי בו, ומעל הכל מורחת בנדיבות את חיוכי הבלתי מחייב, כמו אומרת, “אם אתה כבר מניח שאני משקרת, לפחות תמחל לי, הנה חיוך".



הטלפון מאחיעם תפס אותי בעבודה. עד אז שכבנו שלוש או ארבע פעמים, והלב שלי כבר היה אבוד. בקצבייה עבדתי על אוטומט, רק בנס לא הורדתי לעצמי אצבע. לציורים שלי לא הקדשתי הרבה אנרגיה. הראש היה כולו בו, באחיעם, בקסם הזה שנכנס לי לחיים פתאום. “אחיעם, מה קרה?", עניתי בבהילות ומיד תיקנתי, “זאת אומרת, מה קורה?".

שימי שלח אלי מבט מן הקופה. “נעמי, את יודעת, לא אכפת לי שתדברי בזמן העבודה, אבל למה את מלכלכת את כל המכשיר בדם?". הרחקתי את הסלולרי מהאוזן והבטתי במסך, שהיה מכוסה בדם פרה או כבש. לא עלה על דעתי להגיד לאחיעם שאני עסוקה.

“אני מפריע?", הוא שאל.

“אתה יודע שלא", שיקרתי.

“נעמי!", המשיך אחיעם. “אני שומע את הקול שלך ומחייך, כמה נדוש זה?".

טיפות הדם עיטרו גם את שערי. גיליתי את זה רק אחר כך, כשחזרתי הביתה.

“לא נדוש בכלל", הסמקתי.

“מתי את מסיימת לעבוד?", שאל אחיעם.

“בשבע", עניתי. שיקרתי. העבודה נגמרה בחמש, אבל ידעתי שאם אחיעם ירצה להיפגש, אני צריכה להתנקות מהדם ולהיפטר מריח הבשר המת.

“אני רעב", הכריז אחיעם. “אם אגיע בשמונה, יהיה לך משהו לאכול?"

“כן!", עניתי ללא מחשבה. “אמא שלי בדיוק שלחה לי נקניקיות חריפות ופסטה".

“אני מביא את היין", פסק אחיעם. “נתראה".

שימי הביט בי בצער כשניתקתי וניגשתי לקחת מטלית, למחות את הדם מעל מסך הסלולרי. “אמא שלך? שלחה לך אוכל?! גם לי את משקרת בכזו קלות?"

צחקתי.

אמא לא שלחה לי אוכל. זה הרי ברור. אבל ידעתי שאחיעם מחפש את החום ההוא, המדומה, המיוחצן, ה"מזרחי", ושמחתי להגשים לו את הפנטזיה. העיקר שיבוא.

בשמונה ורבע הוא דפק על הדלת. פתחתי את הדלת מאופרת קלות, עם טייטס וטוניקה בצבע טורקיז.

“יפה לך, ילדה שלי", אחיעם נשק על לחיי ונכנס. בהן צדקי, כמה שנאתי כשקרא לי “ילדה שלי". אחיעם היה גבר שמסתובב עם נשים, לא עם ילדות. רציתי להיות אחת מהן.

“איזה ריח נהדר!", המשיך כשנכנס אל המטבח הקטן. לא פעם דמיינתי את עצמי בנעליו, יוצא מהבית המפואר אל המכונית המפונפנת ומגיע אל בית רווקה קטן ומוזנח, אל המטבח עם הארונות הרעועים והכיריים עם כתמי שומן שהיד נואשה מלהסיר. ובכל זאת, כשהגיע תמיד התנהג כאילו זה מקומו הטבעי והנוח והרצוי. הוא הרים את מכסה סיר הפסטה, דלה כמה אטריות ביד זהירה והביא אותן אל פיו.

“איזה רוטב נהדר", קבע. “אמא שלך שמה אורגנו?"

“אין לי מושג מה היא הכניסה שם". שקר. ברור שאני שמה אורגנו.

ישבנו ואכלנו. לרגע דמיינתי אותנו יושבים במטבח אחר, ובמקום המוזיקה הקלאסית שברקע (ידעתי שזה מה שהוא אוהב) צלילי ערוץ התינוקות מצחיקים ילד בעגלה.

כשגמרנו את היין כבר הייתי מבוסמת ועייפה מספיק כדי להרגיש נוח בקרבתו. שקענו בספה, מול הטלוויזיה. אחיעם נשק לי ארוכות, ואני נישקתי אותו חזרה. הפעם לא הייתה שם תאווה; הייתה נשיקה אטית, רכה, לשון אל לשון ונוחות אחרת, נטולת מסיכות. אחיעם לא ניסה להסיר מעלי את הטוניקה, ואני לא שלחתי יד אל רוכסן מכנסיו. לאחר זמן קצר נרדמתי בחיקו, ורק כשלחש “כבר אחרי שתיים, אני הולך, יפה שלי", הרגשתי החמצה קטנה כי לא שכבנו. ובכל זאת, למחרת בבוקר קמתי מאוהבת פי כמה, ולא באחיעם, אלא בעצמי. לילה אחד הייתי אני, נעמי, בטבעיותי. לא חשקתי כי צריך, לא עטיתי מסיכת טיזינג תל אביבית, לא התעקשתי להיות אישה שאני לא. הייתי רק נעמי העייפה מעמל היום, ישנה וראשה בחיק זה שאהבה.

זה הספיק לי.

וכנראה הספיק גם לאחיעם, שיאמר לי אחר כך שבאותו לילה הבין שאנחנו חזקים מכדי להיכנע לתשוקת הגוף, ושטוב לנו ככה, בידידות אמיצה ויפה. בכיתי כשאמר את זה, אבל אחיעם התעקש ואמר שחברות כזו לא פגש מעולם, וכל מה שנוסיף יגרע ממנה. ניסיתי למחות, אבל הוא הניח אצבע על פי ושוב אסף אותי אל חיקו.

הרבה זמן הלקיתי את עצמי על הלילה ההוא. לפעמים אני תוהה מה היה קורה אילו הייתי נשארת מי שאמא אמרה. אילו הייתי ממשיכה להיות שקרנית. אולי הדברים היו זורמים אחרת. אולי אחיעם היה ממשיך להשביע את גופי כמו שעשה עד הערב ההוא, כשנפלתי ונרדמתי, שבעה מפסטה, נקניקיות ואהבה. 

"זה שאהבתי": הפרק הראשון מתוך הרומן החדש של מרסל מוסרי . אורי פינק

***

הכל התחיל בתאילנד

שלוש שנים עברו מהרגע שבו כתבתי את המילה הראשונה ברומן החדש שלי, “זה שאהבתי", ועד שראה אור, לפני כשבועיים. הלוואי ויכולתי לתאר בפניכם כמה התחבטתי בכתיבתו, איך לא התייאשתי עד שכל דמות נחה במקומה והתרווחה בו.

הספר לקח ממני לילות שלמים ומחשבות רבות. התחלתי לכתוב אותו בבית־בריכה בדרומה של תאילנד. אז עוד הייתי נטולת זוגיות, שבורת לב, מעט הוללת ומבוסמת דרך קבע. הנחתי שאהבה כבר לא תהיה מנת חלקי. שאולי זה גורלה של האומנית המיוסרת. אז כתבתי על אחת כזו, על נעמי, הקצבית, שבין שריפת הנוצות לחיתוך הכבד משוועת לחיים אחרים ומתכתבת עם ילדותה הרעה, עד שבאה רוח חדשה ומעיפה אותו למקומות שלא הכירה.

בפעם הראשונה בחיי כתבתי רומן, לא עוד סיפור קצר. לא רציתי עוד להשתמש בדמות ל־600 מילים ואז להעיף אותה ולעבור לאחרת. דומה היה הדבר לחיי האהבה שלי: רציתי בית איתן, ארוך ומשמעותי.

כשחזרתי לארץ כבר רוב הספר היה בידי. הייתה הוצאה אחת, תכלת, שחיבקה אותו, שלימדה אותי איך מפארים דמויות, איך עורכים סדר גם בסיפורים הפרועים ביותר, ואיך משחררים קצת ולומדים לבקש עזרה.

לפני שבועיים נכנסתי עם אבי יוסף לחנות ספרים. על אף חצי עיוורונו, הוא זיהה את שמי: “הנה את! הנה את!". אבא דידה את כל 70 שנותיו אל המדף, שלף את הספר וביקש שאצלם אותו. אחר כך העלה לפייסבוק שלו המלצה עליו לכל 40 החברים שיש לו ברשת החברתית: “גם אני הנחתי את ספרי הקדושה בצד והתחלתי לקרוא את ספרה החדש של בתי. את הקטעים הארוטיים תלשתי כמובן, אל דאגה".

והנה, הפרק הראשון ברומן הראשון שכתבתי בחיי מונח כאן לפניכם.