כשהודיעה השחקנית נטלי פורטמן כי לא תבוא לישראל כדי לקבל את פרס "בראשית", הסבירה כי היא "חשה אי־נוחות בגלל האירועים בתקופה האחרונה בישראל". קריאות שמחה עלו בכל אתרי ה־BDS בעולם: יהודייה מפורסמת, ישראלית חשובה, ושחקנית יפה כל כך - שלוש הגרלות בכרטיס אחד - הצטרפה לתומכיהם.

בארץ קמה זעקה. האשימו אותה בסיוע ישיר לשונאינו. אפילו באנטישמיות. פורטמן מיהרה להסביר: "אני לא חלק מתנועת ה־BDS ולא תומכת בה. כמו ישראלים רבים ויהודים ברחבי העולם, אני יכולה להיות ביקורתית כלפי ההנהגה בישראל בלי לרצות להחרים את האומה כולה. ישראל נוצרה בדיוק לפני 70 שנה כמקום מפלט עבור פליטי השואה. אבל הדרך הלא נכונה שבה נוהגים באלו הסובלים היום פשוט לא מתיישבת עם הערכים היהודיים שלי. מכיוון שאכפת לי מישראל, אני חייבת להתנגד לאלימות, לשחיתות, לחוסר השוויון ולשימוש לרעה בכוח".

לכאורה, הצהרה פוליטית מוכרת בקרב הצבועים של הג'יי סטריט ("אנחנו תומכים בישראל") ועמדה מוסרית נעלה. פורטמן כבר הודיעה כי היא מתכוונת לתרום את כספי הפרס לעמותות שונות בארץ (זה הכלל בפרס "בראשית": הזוכה אמור להודיע תוך שישה חודשים לאילו גופים הוא תורם אותו).
אבל משהו בכל זאת לא מסתדר עם השכל הישר ועם המציאות. בנובמבר 2017 הודיעה קרן "בראשית" על הענקת הפרס לפורטמן. בתגובה הודיעה השחקנית כי היא נרגשת מאוד ומקבלת בענווה רבה את ההכרה בה. היא גאה בשורשיה הישראליים ובמורשת היהודית שלה, ותשתמש בכספי הפרס כדי לחולל שינוי בחיי נשים בישראל. אבל כעבור חמישה חודשים הודיעה שלא תבוא לקבל את הפרס. מהנימוקים שפורטו לעיל.



מה קרה בין נובמבר 2017 לאפריל 2018 שגרם לפורטמן לשנות את דעתה? כנראה שאלו שגרמו לה להפוך את עורה חשו גם הם בחולשת התירוצים שלה, וייעצו לה להוסיף עליהם נימוק מנצח: "לא רציתי להיראות כמי שתומכת בבנימין נתניהו שהיה אמור לנאום בטקס", כתבה, ובכך זכתה לתהילת עולם (קצרת ימים) בקרב כל שונאי ראש הממשלה שבקרבנו. היא הפכה ליקירתם. עמיתי בן כספית העניק לה צל"ש ("שוטר טוב") בתוכנית הרדיו שלנו ב־MF103. פרופ' עלי יסיף, פרופ' אמריטוס לספרות עברית שהציג עצמו כמי שהיה מחנך כיתתו של דויד גרוסמן בתיכון ליד האוניברסיטה, פרסם מכתב גלוי לסופר, שבו קרא לו "ללמוד משחקנית הוליוודית כיצד יש להקריב אינטרסים אישיים על מזבח המוסר והמצפון", הביע את אכזבתו מכך שגרוסמן הסכים לקבל את פרס ישראל מידיו של נתניהו, וקרא לכל חבריו לשמאל לסרב לקבל פרסים, ולהפנות עורף "למי שביקשו לחסל את הדמוקרטיה, את המשפט ואת האקדמיה הישראליים" ("הארץ", 22 באפריל).

אבל עמית סגל, הפרשן הפוליטי של חברת החדשות, נעץ סיכה קטנה בבלון הזה. הוא פרסם את תשובתם הראשונה של נציגי פורטמן לוועדת הפרס, מראשית אפריל: "עקבנו לאחרונה אחרי החדשות מעזה בדאגה גוברת, ואנו חוששים שזה יהיה לא הולם לקיים את הטקס לנוכח פעולות הממשלה וההסלמה האחרונה".

ובכן: לא "נתניהו" (פורטמן הביעה סלידתה ממנו כבר ב־2015, וזה לא מנע ממנה בנובמבר להסכים לקבל את הפרס). גם לא "השחיתות" (גם בתחום אין חדש מאז נובמבר. חקירות נתניהו התפרסמו בדצמבר 2016). אלא "עזה". קרי: תגובת ישראל ל"הפגנות השיבה". הירי במחבלים המנסים לפרוץ את הגדרות, להצית שדות, להפעיל מטעני חבלה על הגדר, ודורשים "שיבה", כלומר למחוק את ישראל ולהחזיר את הגלגל אחורנית ל־1947. פורטמן אוהבת אותנו אך שוללת את זכותנו להגן על עצמנו מפני אלו המבקשים לפגוע בנו. להגנה עצמית זו היא קוראת "אלימות ושימוש לרעה בכוח".

נשלח ללמוד אצל פורטמן. דוד גרוסמן, צילום: אבשלום ששוני

השואה והססמה

פורטמן היא אחת מאותם יהודים שתעמולת ה־BDS נקלטה והופנמה על ידם. גם כשהיא טוענת במפורש שהיא אינה חלק מהארגון ותעמולתו, ושהיא אוהבת את משפחתה וחבריה בארץ, את האוכל והספרות והריקוד. היא הפיקה כאן את סרטה הראשון כבמאית, "סיפור על אהבה וחושך" על פי ספרו המצוין של עמוס עוז, ואפילו הייתה מוכנה לקבל מימון לסרט גם ממדינת ישראל. היא רק לא אוהבת יהודים שמגינים על עצמם.

פורטמן אולי לא שמה לב, אך בנימוקיה לדחיית הפרס היא מצטטת ישירות את תעמולת ה־BDS. "ישראל נוצרה בדיוק לפני 70 שנה כמקום מפלט עבור פליטי השואה". זהו בדיוק הטיעון השקרי של שוללי קיומה של ישראל, הם אומרים כי הקמת המדינה כשלעצמה הייתה פשע נגד העם הערבי, וההצדקה היחידה שאפשרה מהלך קולוניאליסטי מובהק כזה בעידן הפוסט־קולוניאליסטי הייתה השואה. ישראל הוקמה כמקלט לפליטים.

גם ישראלים טובים רבים טועים בעניין הזה. הם חוזרים על הססמה האומרת כי מדינת ישראל קמה רק בזכות השואה, כי בלי רגשות האשם של מדינות רבות בעולם לא הייתה הצעת החלוקה זוכה לרוב הדרוש בכ"ט בנובמבר 1947.

הבל הבלים. רגשות האשם הללו אולי סייעו בהצבעה באו"ם. אבל הציונות ההרצליאנית נולדה 50 שנה קודם לכן. הבריטים היו עוזבים את הארץ גם אם החלטת החלוקה לא הייתה מתקבלת (הם הודיעו על כוונתם לעזוב חצי שנה קודם לכן). הערבים יצאו למלחמה לא בגלל החלטת החלוקה, אלא למרות ההחלטה. גבולות ישראל לא נקבעו בה, והחלטת האו"ם, כמו החלטת חבר הלאומים על המנדט להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל או הצהרת בלפור, אינן מקורות הזכות שלנו על הארץ, אלא רק הכרה בזכות הזאת.

צודק ההיסטוריון פרופ' שלמה אהרונסון כשהוא אומר שהשואה לא הביאה להקמת מדינת ישראל, אלא להפך. ההשמדה כמעט מנעה אותה. ולו חלילה הייתה המלחמה וההשמדה נמשכות עוד שנה - כבר לא היו די יהודים להקים מדינה. הטיעון המוטעה והשקרי הזה, שנטלי פורטמן חוזרת עליו, שישראל נוצרה כמקלט לפליטי השואה, הוא חלק ממסע דה־לגיטימציה נגד ישראל. הוא אומר שהמדינה נולדה בחטא שהוצדק בצורך לפתור את בעיית פליטי השואה. וכיוון שישראל מבצעת לטענת תומכי ה־BDS פשעי מלחמה "נאציים" ממש - היא איבדה גם את ההצדקה הזאת לקיומה. פורטמן מהדהדת, אולי בבלי דעת, את הססמה הזאת.

הטקס להענקת הפרס בוטל כמובן. אבל ועדת הפרס (נציגי ממשלת ישראל, כמה תורמים ויו"ר הסוכנות היהודית) לא הודיעו עדיין שהם מבטלים את עצם הענקת הפרס לפורטמן. כלומר - את זכותה להחליט לאילו עמותות ייתרמו הכספים. אין שום סיבה שמדינת ישראל תתרום באמצעות פורטמן לעמותות שמאל קיצוני החותרות תחת קיומה של המדינה, או כאלו המנסות להפוך את חיילי צה"ל לפושעי מלחמה. אפשר כמובן לשמח את הגברת פורטמן ולהודיע כי כיוון שאיבדה את זכותה להחליט על ייעוד התרומה - יועברו השנה מיליון דולר לקרנות לנפגעי הטרור הערבי, לאגודה לזכויות האדם ביש"ע, ל"שומר החדש" ול"רגבים".

ובמחשבה שנייה: למה בעצם לבטל את הטקס? פורטמן אומנם לא תגיע, אבל שרת התרבות רגב תוכל לארגן לראש הממשלה עוד הזדמנות לנאום חגיגי, והפעם בלי מגבלת זמן שצריך לצפצף עליה.