1

מנוי וגמור



מי ששומע את בנימין נתניהו בימים האחרונים נדהם. המנהיג השקול, האחראי, הסולד מהרפתקאות ונמלט מסיכונים, נשמע אחרת. מנוי וגמור עמו להסיר את הסכנה האיראנית מהגדרות בצפון. הוא לא ייתן לאיראן להתבסס בסוריה. יעלה כמה שיעלה. גם אם זה יהיה הדבר האחרון שיעשה, הוא יעקור את הלפיתה האיראנית, הוא לא יהסס ללכת עד הסוף כדי להבהיר שזהו זה, עד כאן, הנה הקו האדום, וישראל מוכנה להקריב הכל כדי לעמוד עליו. 
 



שאלת המחיר כלל אינה רלוונטית מבחינתו. הוא החליט. הוא נחוש. לא יהיו בסיסים איראניים, לא יהיו מיליציות, לא יוקמו שדות תעופה או נמלים, והכי חשוב, פרויקט הדיוק, המאיים להפוך את הרקטות והטילים של חיזבאללה למדויקים, לא יקום ולא יהיה. פוטין, מבחינת נתניהו, יכול לעשות מה שהוא רוצה. ישראל לא נרתעת גם מרוסיה. יש לרוסים הרבה מה להפסיד בזירה הסורית. למשל, את אסד. טראמפ ייתן גיבוי, וביבי, הגוליבר החדש שמתרומם לנגד עינינו, יגייס לצורך הזה את כל מה שצריך ובעיקר את תעצומות הנפש. פוטין, הוא אומר, לא יעז להתעסק איתנו ברגע האמת. ואם כן? מה נעשה אז? אז זהו, שאז בטח נדע מה לעשות. או שלא.
 

הרהב הנתניהואי מפחיד חלק מהאנשים שנחשפים להלך רוחו הנוכחי. זה לא הביבי שהכירו. האיש שאיים על איראן שנים והודיע חגיגית שאם העולם לא יבלום את הגרעין ישראל תעשה את זה בכוחות עצמה, אבל השתפן ברגע האמת. האיש שהודיע בפסקנות שיפיל את שלטון חמאס וינקה את קן הטרור בעזה, אבל אז היה צריך להחליף לו חיתול כדי שיאסוף מספיק אומץ שיאפשר לו להרוס לפחות את מנהרות הטרור בסיום צוק איתן (ותודה לנפתלי בנט). המנהיג שחשש לאשר למאיר דגן פעילות מבצעית מסוכנת מעבר לגבולות המדינה בקולו והעדיף (על פי עדותו של דגן) שלוחמי המוסד ייצאו לדרכם מצוידים באישור מעורפל בלבד. אז זהו, הביבי הזה אופסן בבוידעם, לצד בקבוקי השמפניה הריקים והאריזות המהודרות (אך ריקות) של "קוהיבה". ביבי החדש הוא אמיץ, נחוש וממוקד. מנוי וגמור עמו, וגו'.
 

לפני הכל, צריך וחובה להדגיש: הניהול של החזית הצפונית עד כה בידי נתניהו וממשלתו נראה מושכל, מחושב ומדויק. המב"ם (המערכה שבין המלחמות) מתנהלת בדרך רגישה ונחושה. הקרדיט על זה מגיע למערכת הביטחון, לרמטכ"ל, לצה"ל, לחיל האוויר, לאמ"ן למוסד ולכל הנושאים במלאכה, אבל גם לדרג המדיני המאשר את הפעולות ולוקח את הסיכונים. השאלה היא מה הלאה. כי ברמת המקרו, מדיניותו של בנימין נתניהו לאורך השנים נכשלה כישלון חרוץ. הוא לא עצר את הגרעין האיראני, אף על פי שהבטיח. הוא כשל במאמצי ההשפעה על הסכם הגרעין שנחתם בין איראן למעצמות. עכשיו הוא כושל במאמץ להרחיק את איראן מהגדרות, והמעצמה השיעית הופכת, לנגד עינינו, לפקטור מרכזי בחצר האחורית של ישראל. השיגור הצפוי של סוללות טילי S־300 רוסיות לסוריה הוא כישלון מהדהד נוסף של האסטרטגיה של נתניהו ושל הדיפלומטיה שלו. זוהי הטבלה, והיא אינה משקרת.
 

איך צריך לפרש את הנחישות המאוחרת של נתניהו? את מוכנותו הנוכחית לעשות הכל, עד כדי מלחמה כוללת עם החזית הצפונית (ואולי גם הדרומית), כדי להרחיק איזו מיליציה שיעית עוד כמה קילומטרים מרמת הגולן? האם זה אמיתי? האם זה קשור למצבו באשר לחקירות הפליליות? אין לי תשובה מוחלטת לשאלות הללו. על פי גרסה אחת, שדי מפחידה אותי, זה אמיתי לגמרי. נתניהו, שמבין מצוין את מצבו הפלילי, נכנס להלך רוח משיחי. מכיוון שהוא מונע מתחושות היסטוריות ומוטרד בעיקר מהשאלה איך ייזכר ויירשם בדברי הימים של ההיסטוריה, נראה לו נכון לשים את כל הז'יטונים על העניין האיראני גם אם זה יצריך אותו לעזוב את תפקידו בדם, אש ותמרות עשן. זה עדיף על עזיבת התפקיד בזינזאנה. שמשהו יירשם על שמו בהיסטוריה. שלום הוא לא עשה. גם מלחמה לא (אם נתעלם לרגע מהשיסוי הפנימי שהנחיל לנו). הוא לא יצא ללבנון, לא נכנס ללבנון, לא הדביר את האינפלציה, לא השמיד כור סורי. הוא בעיקר נאם ושרד כראש ממשלה. אז הנה, הזדמנות לתקן את כל זה ברגע האחרון.
 

יש גם גרסת לייט. משיחיות דיאט. מכיוון שהוא עדיין לא החליט אם כדאי לפרוץ לבחירות או לא, הוא מתכונן בכל מקרה. אם אכן יפרוץ לבחירות, עדיף לו שסדר היום יהיה ביטחוני. רוחות מלחמה מנשבות לטובתו. הציבור מסתכל ימינה ושמאלה ולא מוצא בריון שיגן עליו. אהוד ברק הוא האלטרנטיבה הכמעט יחידה. יעלון, למרבה הצער, עדיין לא מתרומם. לפיד מנסה לקושש לעצמו גנרל, כחלון מנסה להיפטר מהגנרל שקושש לעצמו, גבאי עדיין מפנטז על האביר על הסוס הלבן (בני גנץ) שיגיע ברגע האחרון להושיע את המחנה (הציוני). בקיצור, נשארנו רק עם ביבי. התחממות ביטחונית, הצהרות לוחמניות וסכנת התלקחות טובות לביבי גם בהקשר לחקירות. הוא כאילו מפיל על הציבור את הברירה הזו בין מנהיג שחטא קצת בסיגרים, אבל יודע להגן על ביטחון ישראל, לבין איזה חתול בשק שלא מסוגל להבחין בין שמפניה אמיתית לסתם בקבוק קאווה זול.

בני גנץ. צילום: רומן ינושבסקי




2

כשפוטין צחק



הבעיה היא שלא מדובר כאן רק בנתניהו. גם שר הביטחון אביגדור ליברמן, שתפס ביטחון במשרד הביטחון והצליח גם לגדל לעצמו אוטוריטה בקרב הגנרלים, מתבטא לאחרונה במילים דומות. אם כי אצל ליברמן, זה הרבה יותר בהיר וברור מאשר בלשונו של הבוס. ליברמן אמר כבר כמה פעמים בישיבות קבינט שהוא מעריך שמלחמה כוללת בחזית הצפונית אכן תפרוץ. ולא רק הצפונית, כי חמאס יזדרז להצטרף לערימת הילדים המתקוטטים על הדשא. גם במקרה של ליברמן, לא ברור מה עומד מאחורי האמירה הזו. האם זוהי הציניות המוכרת של איווט, או הערכה מפוכחת המתבססת על ניתוח העובדות והנתונים? אגב, להערכה הזו לא שותפים בצמרת הצבא. שם משוכנעים שיש עדיין מרחב לא מבוטל שבו יכולה ישראל להמשיך לנהל את המב"ם בלי להביא להתלקחות כוללת והתדרדרות אזורית. השאלה הנשאלת היא עד כמה ישראל באמת מעוניינת למנוע התלקחות בעת הזו. התשובה: תלוי את מי שואלים.
 

מה רע בהתלקחות? אולי באמת שווה לשלם כמעט כל מחיר כדי להרחיק מכאן את איראן? גם על השאלה הזו אף אחד לא יכול להשיב בפסקנות. למלחמה אתה יודע איך אתה נכנס, אבל לעולם לא תדע אם ואיך תצא. מלחמות וניצחונות מופלאים הוכחו בראייה היסטורית ככישלונות מפוארים, ולהפך. כן, לישראל יש העוצמה הנדרשת כדי להכות את האיראנים בסוריה מכה ניצחת. אז מה? כשתיקחו כל אלוף רלוונטי במטכ"ל ותסגרו אותו בחדר אטום, אחרי סדרה של טלטולים והפחדות, הוא יודה באמת: הכנופיות של המיליציות השיעיות שהאיראנים מפעילים בסוריה לא באמת מסכנות את ישראל. לא ברמה הטקטית ולא ברמה האסטרטגית. גם הבסיסים שאיראן מקימה בסוריה אינם מהווים סכנה קיומית. אפילו המל"טים של איראן, כלים מוגבלים הנחותים בדורות שלמים מהמל"טים הישראליים, אינם יכולים להוות עילה אמיתית לחתירה למלחמה. 
 

הדבר היחיד שמהווה סכנה אסטרטגית משמעותית (אם כי לא קיומית), הוא אותו "פרויקט דיוק". ישראל נלחמת בפרויקט הזה ביעילות רבה מאוד בשנים האחרונות. כרגע אין לחיזבאללה יכולת טילית מדויקת, ועושה רושם שגם לא תהיה לו בעתיד הנראה לעין. אז בשביל מה מלחמה? יכול להיות שנתניהו מאיים ומדגים נחישות ונכונות ללכת "עד הסוף" כהצגה? אולי הוא מקווה שזה ידלוף כדי שפוטין יבין שישראל לא מתכוונת למצמץ?

יכול להיות. זה הצליח חלקית בפעם הקודמת, כשאהוד ברק היה אבי תוכנית ההונאה הגדולה, סביב האפשרות שישראל תתקוף את איראן. בסופו של דבר, זה נכשל כי במבחן התוצאה איראן הפכה למדינת סף גרעינית. אבל אם בפעם ההיא מערכת הביטחון והמערכת המדינית (כזכור, נתניהו וברק לא הצליחו לגייס רוב לתקיפה באיראן בשביעייה או בקבינט) בלמה מלחמה עם איראן לטובת בלימת הגרעין האיראני, מדוע בפעם הזו המערכת ששה לרוץ למלחמה עם איראן בגלל כמה כנופיות של שיעים סביב דמשק? גם על זה, אין לי תשובה. כי אם חששנו ממאות או אלפי הרוגים בעורף הישראלי כשהפרס הגדול היה עיכוב תוכנית הגרעין האיראנית, פתאום אנחנו מוכנים לשלם את המחיר הזה כדי להשיג מטרות אמורפיות לחלוטין שאינן מהוות איום אמיתי על ישראל?
 

מה עושים עם סוללות ה־S־300 שהרוסים מתעתדים לספק לסורים בקרוב (ואולי גם בחינם)? בישראל מקווים עדיין למנוע את רוע הגזירה. אם נבדוק את הסטטיסטיקה, הסיכוי לכך אינו גבוה. הרקורד של נתניהו בתחום הזה אינו מוצלח. קודמו, אהוד אולמרט, הצליח לשכנע את פוטין לא לספק לאיראן סוללות S־300. הן סופקו רק אחרי שאולמרט כבר לא היה ראש ממשלה. הסוגיה הייתה גם בהקשר הסורי. זה קרה לא הרבה אחרי שישראל תקפה את הכור הגרעיני הסורי, ואולמרט ביקש מפוטין במפורש לא לצייד את אסד בסוללות ההגנה האווירית המשוכללות. "למה זה מטריד אתכם?", תהה פוטין, "הרי זה נשק הגנתי, לא התקפי. אין לכם מה לדאוג. אם לא תהיו מעל דמשק, לא תפגשו את הטילים שלי".
 

אולמרט לא נשאר חייב. "אדוני הנשיא", אמר לפוטין, "אתה תאלץ אותנו ללמוד את המערכת הזו מבחינה טכנולוגית ולדעת לשבש אותה. ואז הטילים האלה ייפלו על הראש של המפעילים שלכם ותיגרם לכם מבוכה. במערכת היחסים שאתה ואני בנינו, זה לא יהיה ראוי. שנינו לא רוצים שזה יקרה". פוטין אכן לא סיפק לסורים S־300. לימים, כשקיטר באוזני אהוד אולמרט על כי האמריקאים מתכוונים להציב סוללות טילי הגנה אווירית במזרח אירופה, נזכר אולמרט בשיחתם הקודמת ואמר לפוטין: "מה אתה דואג? אלה טילים הגנתיים. אם לא תהיו מעל פראג או ורשה, לא תצטרכו לפגוש את הטילים האלה". גם פוטין צחק.
 

מה תהיה תמונת הניצחון במקרה של מלחמה בחזית הצפונית? כנראה שלא תהיה. סוריה היא מדינה גדולה. איראן היא מדינת ענק. גם אם צה"ל יצליח לטאטא מסוריה חלק ניכר מהמיליציות וגם אם הגנרל קאסם סולימאני יכניס הביתה כמה מאות מאנשי משמרות המהפכה וגם אם ייהרסו כמה בסיסים ותוכנית הדיוק תוסג לאחור, הרי שיעברו כמה שבועות, או חודשים, האבק יתפזר, וכל ההישגים האלה ייעלמו. ישראל לא תוכל למנוע את חזרתם של כל אלה שטואטאו. ועוד לא דיברנו על פוטנציאל ההסתבכות עם פוטין, טיפוס שאף אחד, כולל דונלד טראמפ, לא באמת רוצה להסתבך איתו. כי רוסיה, בניגוד לסוריה, יכולה להמיט על צה"ל ועל חיל האוויר אסון אמיתי, ויכולת ההרס שלה אינה פרופורציונלית למה שאנחנו מכירים באזורנו. ולכן אנחנו עוד עלולים לשלם את המחיר אבל לא לקבל את הסחורה ובסוף היום להיות מגורשים מהעיר. סיטואציה שבנימין נתניהו מכיר מצוין.

 

3

ביצורי בלפור



לא רק בעניין המלחמה לא גיבש עדיין בנימין נתניהו דעה סופית. גם בעניין הבחירות הוא מתלבט. כפי שפורסם כאן בשבועות הקודמים, הוא רחוק מהכרעה. על פי מידע מודיעיני שהגיע אליו, הצרות עלולות להיפתח דווקא מכיוונם של נפתלי בנט ואיילת שקד, הצמד־חמד שזולל את כבדו של נתניהו מימין. השניים שמטריפים עליו את לילותיו ומאלצים אותו להתרוצץ בין "פסקת ההתגברות" ל"מתווה סילוק המסתננים" ושאר ירקות שמסתבכים ומתפתלים ומצריכים טונות של אנרגיה כדי שבסופו של דבר ימצאו כולם את עצמם בדיוק באותו מקום. 
 

אז לפי מה שביבי שומע, בנט הגיע למסקנה אסטרטגית שאם הוא רוצה להיות פעם ראש ממשלה, הוא צריך ללכת לאופוזיציה. רק משם יגיע. כל עוד יתייצב מימינו של מנהיג ימני כמו נתניהו, לא ייצא לו כלום. הוא יישאר חתום על מעשיה של הממשלה ולא יציג לה אלטרנטיבה אמיתית. נתניהו חושש, לפיכך, שגם אם ירוץ לבחירות וגם אם יביא תוצאה טובה, בנט עלול להפתיע אותו ולעשות את "תרגיל ליברמן", כלומר להישאר בחוץ, כלומר להשאיר אותו בלי קואליציה. אצל נתניהו משתעשעים ברעיון להציע לבנט להיכנס מיד עכשיו לתפקיד שר החוץ. הוא יצטרך, מצדו, להבטיח שימשיך בתפקיד הזה גם בקואליציה הבאה, אחרי הבחירות. זה יאפשר להמשיך לשריין את ליברמן בקריה בתל אביב ואת הבית היהודי בקואליציה הבאה. זה יאפשר גם להציע לראש הקושרים, מנהיג המרד והשטן הגדול בכבודו ובעצמו, כלומר גדעון סער, את תפקיד שר החינוך. לאלתר. ממחר בבוקר. כך יוכל נתניהו לבצר את עצמו מכל הכיוונים האפשריים לקראת הבאות, ובעיקר הבחירות. האם משהו מכל התוכניות הנכלוליות הללו יקרה? ספק גדול.
 

הסקרים של נתניהו מחייכים אליו פחות מהסקרים של הטלוויזיה (שגם הם פחות טובים מבעבר, השבוע קיבל 28 מנדטים בחברת החדשות). הוא חושש מתרגיל פנימי בליכוד, או בקואליציה, או שהנשיא ריבלין ירקח משהו עם גדעון סער, למשל. נתניהו בלי קונספירציות הוא כמו שרה בלי שמפניה. זה נגמר רע. הוא חייב תמיד להיות במלחמה נגד איזשהו קשר קונספירטיבי או מזימה אפלה להפלת "ראש ממשלה מכהן". זו הסיבה שהוא עדיין כאן, חי ובועט, בתנאים שבהם כל בן תמותה רגיל היה מתכלה מזמן. 
 

זו גם הסיבה שהיישות המכונה "בלפור" מפעילה לחץ כבד על בני גנץ להצטרף דווקא לליכוד ולהיות מועמדו של נתניהו לתפקיד שר ביטחון בבחירות הבאות. גנץ מתלבט, כמובן. לו בדק את הסטטיסטיקה, היה מבין שהייעוד הזה הוא גורל שאיש ממנו חי עוד לא חזר. אין גנרל שהצטרף לנתניהו ושרד כדי לספר. הנה ספירה חלקית: יצחק מרדכי, יוסי פלד, משה (בוגי) יעלון, אסף חפץ. לא רק פוליטית, גם ביטחונית: נתניהו מרבה להסתכסך עם בכירי ואלופי מערכת הביטחון המשרתים תחתיו. מאיר דגן ויובל דיסקין הם רק דוגמאות לתופעה רחבה הרבה יותר. אפילו יורם כהן, שהיה מינוי של נתניהו, איש ימין מתון חובש כיפה, לא חסך את שבטו מביבי לאחר שפרש מתפקיד ראש השב"כ. נדמה לי שאין בגנץ איזו סגולה נשגבת או חלקיק אלוהי גנוז שיאפשר לו להצליח במקום שבו כל האחרים נכשלו. אבל שיהיה לו בהצלחה בכל מקרה. אם ימתין, יכול להיות שבסוף יוזעק להציל (שוב) את המחנה הציוני. 

רעיון נוסף שעולה אצל החברים שם הוא להצריח בין ציפי לבני לאבי גבאי. שלבני תתפוס את ההובלה, שממנה נושלה ערב הבחירות האחרונות. לא, אין לגבאי תוכניות לשתף פעולה עם תוכניות כאלה. הוא נבחר והוא ינהיג. בינתיים.

רוני אלשיך. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90



4

שנת הברווז



מהומה גדולה ניטשה השבוע סביב הארכת או אי־הארכת הכהונה של מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך בשנה נוספת. העסק הזה עקום מהרגע הראשון. השאלה הרלוונטית היחידה שצריכה להישאל היא מה היה קורה לו לא היו חקירות נגד ראש הממשלה נתניהו. האם במקרה כזה, היה מציע השר לביטחון הפנים לאלשיך להמשיך לשנה רביעית? התשובה היא כן רבתי. האם ראש הממשלה נתניהו היה תומך בהארכה הזו? כנ"ל. כן רבתי. מכאן נגזרת השערורייה: הסיבה היחידה לאי־הארכת הכהונה היא החקירות נגד ראש הממשלה. זה לא ייאמן שנתניהו בכלל כשיר לעסוק בסוגיה הזו. כשאין יועץ משפטי לממשלה דומיננטי, שלא נותן למצבים כאלה להתפתח, זה מה שמקבלים. מנדלבליט מחריש, בדיוק כפי שהחריש כשנתניהו המשיך לבחוש בענייני התקשורת (שנחקרים עכשיו) גם אחרי שהקלטות ההן של השיחות עם נוני מוזס תקתקו על שולחנו של היועץ.
 

רוני אלשיך הוא מפכ"ל טוב. זה לא שהמשטרה מצטיינת. יש למשטרה עדיין מחדלים רבים, כישלונות מהדהדים, לאקונות מסוכנות. סיפור הפשיעה החקלאית הוא רק דוגמה. אבל יש לה גם הצלחות לא מעטות והייתה לה בשלוש השנים האחרונות התקדמות עצומה. בעיקר במאבק נגד משפחות הפשע, אבל לא רק. אלשיך טלטל את המשטרה. בהתחלה, הגוף המשטרתי איים להקיא אותו מתוכו. הניצבים רתחו וקיטרו, כולם השמיצו ובחשו, אבל זה עבר. היום נהנה אלשיך מתמיכה נרחבת במשטרה. הוא הרוויח אותה ביושר. הוא הביא שיטות חדשות, טכנולוגיות מתקדמות, טכניקות להורדה מהירה של מודיעין עד רמת התחנה ודברים רבים נוספים. הוא בא עם סטנדרטים של השב"כ וזה ניכר. 
 

אבל מלכתחילה, העובדה שהקדנציה של המפכ"ל קצובה לשלוש שנים היא לא פחות משערורייה. הגיע הזמן שהקדנציות של כל ראשי הזרועות למיניהן יהיו מיושרות על ארבע או חמש שנים, בלי אופציה להארכה. האופציה להארכה עלולה להפוך את בעל התפקיד לפודל של הממונים עליו, כדי לקבל את השנה הנוספת הנכספת. כל העסק הזה, כאמור, עקום מהיוולדו. מי שמצפה ממפכ"ל לערוך מהפכות ולחולל רפורמות בארגון ענק כמו המשטרה בשלוש שנים, אינו יודע על מה הוא סח. השנה השלישית היא כבר שנת הברווז הצולע, והאדונים נתניהו וארדן דאגו שכבר עכשיו יתחיל אלשיך לחשב את קצו לאחור. העניין הוא, שזו המשטרה של כולנו. לא רק שלהם. ועוד משהו לסיום: לא, אדוני ראש הממשלה. העניין הזה לא יסייע לך במישור הפלילי. החקירות לא יבוטלו. הן עומדות לקראת סיום. גם מפכ"ל חדש, שייכנס לתפקידו בעוד שמונה או תשעה חודשים, לא יעלה ולא יוריד. אפילו אם המפכ"ל הבא יהיה עו"ד הד"ר יוסי כהן, הפור כבר נפל.
 

חוץ מזה שכל מי שמכיר את אלשיך, את ממלכתיותו וקור רוחו, יודע שמה שביבי וארדן עושים עכשיו רק מחדד את נחישותו. לאלשיך יש במגירת השולחן שלו תיבת מתכת עליה כתוב "לפתוח רק בשעת חירום". פעם מישהו ראה אותו פותח אותה. בפנים היה שוקולד.

# # #
 

שאריות מהשבוע שעבר: רק בצפייה שנייה ושלישית, ובעקבות טיפ שהתקבל מקורא, נפל האסימון: טקס הדלקת המשואות היה כולו מלווה בכתוביות. נאומו של אדלשטיין, הכרזותיהם של מדליקי המשואות, דברי הקישור של יעקב כהן, השירים, הסיפורים, הריקודים. בכל  היו כתוביות. לרווחת צופי הטלוויזיה, כבדי השמיעה וכמובן החירשים. כך ייעשה בטקס ממלכתי מסודר. רק ברכיב אחד של הטקס לא היו כתוביות כלל. בנאומו של ראש הממשלה. הסיבה פשוטה: הנאום לא הועבר מראש. לו היה מועבר מראש, היה אפשר להבין מיד שהאיש מתעתד להשתלט על הפודיום למשך רבע שעה. אבל כמקובל במבצעי השתלטות של קומנדו, הכל נעשה בחשאי, ראש הממשלה שמר על נאומו קרוב לחזה, עלה אל הפודיום כגנב בלילה ונשאר שם כמה זמן שבא לו. הבמאי, ההפקה, יו"ר הכנסת, הציבור, כולם יכולים לקפוץ לו. לתפארת מדינת ישראל.

 

bencaspit5@gmail.com