המלחמה עם איראן לא בפתח. גם לא לאחר הגילוי של ראש הממשלה בנימין נתניהו על המידע הסודי המדהים שהשיג המוסד המאשש את החשדות הישנים לפיהם לטהראן היתה תכנית גרעין צבאית שחסתה תחת הכינוי "אמאד". על קיום אמאד ידעו גם בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) וגם על מי שעמד בראשה - מדען הגרעין ואיש משמרות המהפכה מוחסיין פחירזאדה, שעל פי פרסומים זרים, המוסד ניסה לחסלו אך לא הצליח.

ההישג הוא חסר תקדים. מישהו שם את ידו על הארכיון המרכזי של תכנית הגרעין הצבאית של איראן וגנב אותה. חצי טון של מסמכים וקבצי מחשב על דיסקים. אפשר לקרוא לכך "נוקליראיראןליקס". כל החומר הזה, כמו שאמר ראש הממשלה, מצוי כעת במקום בטוח. אפשר להניח שהוא בישראל. אבל האמת גם צריכה להיאמר, כי עם כל המבוכה שנגרמת לאיראן הן על גניבת הארכיון והן על העובדה ששוב פעם היא נתפסה משקרת לעולם, אין בחומר שהושג כדי להוכיח שהיא ממשיכה מאז חתימתה על הסכם הגרעין עם שש המעצמות בפעילות לתכנית גרעין צבאית. במילים אחרות: אין אקדח מעשן.

מדובר במידע חשוב שהושג בתקופה האחרונה וישראל חלקה אותו עם ארצות הברית ותחלוק עם שאר המעצמות הגדולות. אפשר להניח שהחומר הושג על סמך שילוב של אמצעים טכנולוגיים ואנושיים, כלומר סוכנים שבישרו היכן מאוחסן הארכיון שהיה במחסן מט ליפול. אחר כך היה צריך לנקוט בשיטות מתוחכמות כדי להבריח אותו מחוץ לאיראן. המידע החדש ישרת בעיקר את נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לקראת החלטתו בעוד שבועיים אם לפרוש מהסכם הגרעין, אבל ספק אם ישכנע את שאר חמש המעצמות החתומות על ההסכם לפרוש ממנו. לכל היותר הוא עשוי לחזק את הדרישה לתקן את ההסכם ולהגביר את הפיקוח עליה.



נסראללה לא שש לקרב

אבל הבעיה של ישראל בתקופה זו היא פחות הגרעין האיראני ויותר מה שמתרחש בסוריה. אפשר להניח שגם הפעם כל המעורבים – סוריה, איראן ורוסיה - יבליגו על תקיפה המסיבית שהיתה הלילה נגד מצבורי טילים והמיוחסת לישראל. בניגוד ליהירות ולזחיחות הדעת שאפיינה לאחרונה שרים ובכירים במערכת הביטחון, שהדליפו כי ישראל אחראית לכמה מהתקיפות הקודמות, הפעם שותקים בישראל וחוזרים למדיניות העמימות שאינה מכחישה אך גם לא מאשרת. וכך, 24 שעות מאז התקיפה לא ברור אפילו, אם כי אפשר להעריך, איך ומהיכן היא בוצעה.

צבא איראן. האופציות הצבאיות של טהראן מוגבלות. צילום: AFP

תפקידי המודיעין הם לנתח את כוונות היריב ויכולותיו ולהצביע על סימנים שמעידים שפניו למלחמה. כרגע אין כוונות ולא סימנים כאלה - לא אצל משטרו של אסד ולא בטהראן. אסד חלש ויכולותיו הצבאיות בכלל, ובפרט נגד ישראל, מוגבלות. עיקר כוונתו הוא להרחיב את מוטת השליטה שלו בסוריה ולייצב את משטרו. אין לו רצון לפתוח דווקא כעת חזית מול ישראל.

גם לאיראן יש תכניות אחרות. היא רוצה להמשיך ולהתבסס צבאית וכלכלית בסוריה ולכונן את הגשר השיעי היבשתי דרך עיראק וסוריה לים התיכון. עימות עם ישראל רק יסיט אותה מיעדיה אלה. לאיראן יש גאווה וכבוד, ואלה נפגעים בחודשים האחרונים מרצף התקיפות המיוחסות לישראל נגד בסיסיהם ומערכות הנשק שלהם בסוריה. הם שואפים להגיב ולנקום בישראל, אבל המנהיגות האיראנית מתכננת את צעדיה בקפידה ובזהירות ובשיקול דעת. היא כמו רץ מרתון למרחקים ארוכים ולא כמו, נניח, מנהיגות ישראל שחותרת לסיפוקים מידיים ונגמר לה האוויר אחרי קילומטר.

בשלב זה האופציות הצבאיות של איראן מוגבלות. היא יכולה להגיב בירי ישיר של טילים לישראל מאיראן, אך אם תעשה זאת היא תפגע בתכניות ארוכות הטווח שלה משום שתיחשף לתגובה קשה של ישראל. שר הביטחון אביגדור ליברמן כבר הודיע כי אם ישראל תותקף, הבירה טהרן לא תהיה חסינה. אם תתקוף מסוריה, היא תפגע גם בבעל בריתה שמארח אותה על אדמתו, שכן ישראל תגיב נגד אסד בעוצמה שלא נראתה כמותו, עד כדי ערעור משטרו.

איראן יכולה להשתמש בחיזבאללה אך גם נסראללה לא שש לכך. הוא כבר הבהיר שמה שקורה בין ישראל לאיראן הוא עניינם של השתיים. וחוץ מזה, יש לו בעוד שבוע בחירות. כלומר, גם אם בניגוד לרצונו יאלץ לתקוף במצוות אדוניו מטהרן, הוא מסכן את מעמדו בלבנון ויקומם נגד את מחצית האוכלוסייה שתאשימו בהרס ובחורבן שתזרע ישראל. ויש לאיראן עוד אופציה ישנה-חדשה: לנסות ולגלגל פיגוע גדול מסיבי נגד יעד ישראלי בחוץ לארץ, נוסח פיצוץ שגרירות ישראל בארגנטינה ב-1992. אפשר להניח שהיא שוקלת זאת, אך אין הדבר כל כך פשוט וקל לביצוע. הרי היא וחיזבאללה מנסים לעשות זאת עוד מ-2008 , כאשר המוסד והסי.אי.איי, על פי הפרסומים בארצות הברית, חיסלו בדמשק בפברואר 2008 את עמאד מורניה.

השתיקה הרוסית מפתיעה

גם העובדה שעד רגע כתיבת דברים אלה חלפה כמעט יממה מאז התקיפה בסוריה ואף לא אחד מאשים ישירות את ישראל, מעידה שגם התקיפה הזו "הוכלה". לא אסד, שדיבר רק על "מדינות עוינות", לא איראן, שאפילו אינה מודה שאנשיה נהרגו וגם לא רוסיה. מעניינת במיוחד היא השתיקה הרוסית. לפני פחות מחודש, בעקבות התקיפה בשדה התעופה טי-4, זעמה רוסיה, הפנתה כלפי ישראל את האצבע המאשימה וטענה כי היא לא עדכנה אותה ולא תאמה איתה כמקובל. אך כעת הקרמלין אינו מגיב. אפשר אולי להסיק מכך שהפעם ישראל איכשהו תאמה, גם אם לא מבצעית, הרי מדינית, את מהלכיה.

תצלומי הלוויין של אחד הבסיסים שהותקף בחמה. צילום  ImageSat International: (ISI)

לפי פרסומים שונים ישראל תקפה בעוצמה רבה שני בסיסים שבהם היו ככל הנראה מצבורים גדולים של טילי קרקע-קרקע וגם נגד מטוסים. לפי אחד הפרסומים בתקיפה הושמדו 200 טילים. אם זה כך, הדבר מסביר את עוצמת הפיצוץ ופיצוצי המשנה שנמשכו זמן רב וכדורי האש שנקלטו בשמיים. לפי אתר לבנוני, הפיצוצים היו בעוצמה השווה לרעידת אדמה קלה של 2.6 בסולם ריכטר. לא מן הנמנע שהטילים שהושמדו היו חלק מאותם משלוחי נשק שהגיעו מאיראן. משלוחים עליהם דווח בתקשורת האמריקנית לאחרונה לפיהם הם נועדו, בין השאר, לפגוע בעתיד בחופש הפעולה של חיל האוויר בשמי סוריה ולשמש נשק תגובה איראני לירי על ישראל.

ישראל מנצלת את חלון ההזדמנויות שנותר לה, בין השאר משום שמנהיגי איראן ממתינים בדאגה להחלטת נשיא ארצות הברית בעוד שבועיים אם יודיע על פרישה מהסכם הגרעין. עד אז היא לא מעוניינת להחריף את המצב ולהתסיסו ולספק עוד ראיה לאמריקנים ולמערב שיציירו אותה כמדינה תוקפנית. אבל סופו של כל חלון הזדמנויות הוא להיסגר. לפי שעה יש תמימות דעים בין הדרג המדיני לביטחוני כי יש לפעול במלוא האמצעים כדי לבלום את מאמצי ההתבוססות של איראן בסוריה. אך במדיניות שכזו של הליכה על הסף יש גם סכנה של מיסקלקולציה. שהרי ברור לכל שאיראן במוקדם או במאוחר לא תוכל יותר להבליג והיא תגיב. המשחק הישראלי, שניתן להגדירו כ"דיפלמטיה כופה" מגובה בפעולות צבאיות. תכליתו להפגין נחישות כדי לאותת לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין כי עליו לרסן את איראן ולכפות עליה לחדול ממעשיה.