“אנו נתגבר” היה גוספל שהושר בפי השחורים בארצות הברית בתחילת המאה ה־20, והפך בהמשך לשיר מחאה ולהמנון התנועה לזכויות האזרח. פיט סיגר נתן לו את הלבוש המוזיקלי המוכר והפך אותו להמנונם של כל אלו שחשו מדוכאים בידי עריצות, גם זו המתיימרת לדבר בשם חוקים וזכויות. הוא היה לשורה החוזרת בנאומו המפורסם של מרטין לותר קינג ב־1968. בזכות המנגינה הפך השיר מ”תעמולה קומוניסטית” לשיר עם.

הגיעה העת שמישהו ילחין כאן, במדינת ישראל, את השיר “אנו נתגבר” הנכון לימינו ולמקומנו; שירו של רוב העם המבטיח להתגבר על עריצות המיעוט. צריך לנסות להלחין את פסקת ההתגברות, הנמצאת היום בלב הוויכוח הציבורי, עד שתהפוך לשיר עם.

שלשום נפגשו ראש הממשלה, שרת המשפטים ונשיאת בית המשפט העליון ל”דיון מעמיק” בנושא פסקת ההתגברות. אינני יודע איזה נימוקים חדשים אפשר להעלות בעניין הזה, ולכן אני מנחש שזו הייתה בעיקר עמידה על המקח ולא דיון מעמיק. בהקשר זה מדאיגים מאוד דבריו של שופט בית המשפט העליון בדימוס, אליהו מצא, שאמר השבוע שהוא דווקא סומך על “אוזניו הכרויות” של ראש הממשלה, “ושהוא רוצה להאמין שלא בגלל החקירות שלו הוא ישנה את עמדתו”. אם זו אינה סחיטה באיומים - מהי?



ברקע הדיון נמצאת כמובן קביעתם של מתלהמי שמאל רבים, ובהם ח”כ ציפי לבני, שלא היססו לומר: “פסקת ההתגברות היא סוף הדמוקרטיה”. עבור ציפי לבני, חוק הלאום (שגרסתו הראשונה הוגשה בידי ח”כ אבי דיכטר בהיותו חבר קדימה, ורוב חבריה חתמו על החוק) “מוחק את מגילת העצמאות”. ח”כ לבני עצמה מחליפה עמדות כמעט כמו שהיא מחליפה מפלגות. היא נדדה כזכור מהליכוד, צור מחצבתה האידיאולוגי, לקדימה, ומקדימה לתנועה, ובכנסת הנוכחית חברה למפלגת העבודה כדי להקים את המחנה הציוני. והיום יש לה עמדה נחרצת מאוד ביחס לפסקת ההתגברות: היא סוף הדמוקרטיה. אך בראיון ב”תוכנית הבוקר של אורלי וגיא” הודתה כי בעבר גם היא הסכימה לפסקת התגברות, ובלבד שההחלטה תתקבל ברוב של 70 חברי כנסת. אבל היום, “עם הממשלה הזאת”, היא מתנגדת. ככה זה השמאל. כשהם בשלטון (ע”ע יצחק רבין “בלי בג”ץ ובלי בצלם”), הם מוכנים להכניס ארצה את ערפאת כדי לעקוף את בג”ץ. כשהליכוד בשלטון, בג”ץ הוא מעוזם. והכל בשם הדמוקרטיה כמובן.

נשיאת העליון עצמה הייתה זהירה יותר: פסקת ההתגברות היא סכנה לדמוקרטיה, אמרה, ודרשה כי ייקבע כי רק ברוב של 70 חברי כנסת, הכנסת תוכל לחוקק מחדש חוק שבג”ץ ביטל.

ואני אומר: דווקא פסקת ההתגברות, ברוב מוחלט של 61 חברי כנסת, היא החזרת הדמוקרטיה שנשדדה בידי בית המשפט העליון בשבתו כבג”ץ; החזרת הכוח לרוב העם לקבוע חוקים. להחליט באמצעות נבחריו מהי דמות המדינה שהוא חפץ בה. למשל מדינה יהודית או מדינת מסתננים.

שופטי בג”ץ מסתמכים על פרשנותם לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ואף ששום חוק לא העניק להם במפורש סמכות לבטל חוקים של הכנסת, הם נטלו את הסמכות בימי המהפכה החוקתית של הנשיא אהרן ברק. הדיקטטורה של בג”ץ ניחנה בגמישות מוסרית רבה וגם במידה בלתי מבוטלת של צביעות. מעצמם אין הם תובעים רוב מיוחס בבואם לבטל את רצון העם. בכל הרכב שהוא, די ברוב של שופט אחד כדי לבטל חוק. אבל מהכנסת הם דורשים שתגייס רוב מיוחס כדי לחזור ולתקן מה שבג”ץ קלקל. לא די ברוב מוחלט, 61 מחברי הכנסת. צריך 70. אולי 80. למה? כדי שהמיעוט השמאלני יוכל להמשיך ולמנוע מהרוב להוביל את המדינה על פי השקפת עולמו.

מספרים על המחזאי הבריטי הידוע ג'ורג' ברנרד שו שנקלע פעם לוויכוח עם ידוענית יפה, וביקש להוכיח לה שאין אדם שאין לו מחיר. הוא שאל אם תסכים להיכנס למיטתו תמורת מיליון. כשנענתה באופן עקרוני להצעה, ביקש לדעת אם תסכים גם לעשות זאת תמורת כמה פרוטות. כשזכה להתפרצות זעם ולשאלה: "מה אתה חושב שאני, פרוצה?" השיב: "גברתי, כבר קבענו מה את. אנו מתווכחים כעת רק על המחיר”.