לא מעט מהנאומים הגדולים בהיסטוריה הומצאו על ידי מתעדים מאוחרים, אולי על סמך מידע חלקי, אולי מדמיונם הפרוע. כך לדוגמה נאום חניבעל לחייליו במלחמה הפונית השנייה, שבו דרש מהם “לנצח או למות”. טיטוס ליוויוס, שממנו למדנו על הנאום הזה, נולד יותר מ־100 שנים לאחר מותו של המצביא הקרתגי. הקלטות לא היו, גם לא מסמכים מארכיון סודי. את מה שקלט משמועה, או משאריות ששרדו את הזמן, השלים מן הסתם בעצמו. כך או כך, הייתה גם מצגת: שבויים קלטים נלחמו זה בזה עד המוות מול צבאו המריע של חניבעל – המפסיד הפסיד, המנצח שולח לחופשי, רוכב על סוס, חמוש בחרב. המסר עבר.
 
כיצד נואמים מצביאים בזמן מלחמה? חניבעל, כך סבורים כמה היסטוריונים, דיבר עם המפקדים, שדיברו עם החיילים. נפוליאון רכב לצד החיילים ודיבר באוזניהם. בהמולת השדה, ברקע שקשוק המרכבות, קשה לשער כמה מהם שמעו מה אומר המצביא. קשה עוד יותר לשער עד כמה השפיע תוכן דבריו על נחישותם לנצח.

נוכחותו – בהחלט. בקרב החשוב של קאנאי – ניצחונו הגדול של חניבעל – ניצב המצביא דווקא בחזית המסוכנת ביותר, החשופה ביותר להסתערות צבאם העדיף של הרומאים. אולי נתן בזה ביטוי למה שרצוי לזכור גם כיום: מעשים חשובים מדיבורים. ובנוסח מהופך: דיבורים חשובים רק אם יש להם השלכה מעשית. כך במקרהו של הגנרל הניצב בראש צבאותיו. כך גם במקרהו של ראש ממשלה המנהל מערכה ממושכת וחשובה מול יריב עקשן וערמומי ומסוכן כמו איראן.

ברק אובמה בנאום לאומה על הסכם הגרעין, ארכיון. צילום: רויטרס
ברק אובמה בנאום לאומה על הסכם הגרעין, ארכיון. צילום: רויטרס

 
בנימין נתניהו נראה לעתים כמי שמאמין בכוחן של מילים לשנות מציאות. מבין מנהיגיה של ישראל בעשורים האחרונים רק מנחם בגין היה רטוריקן גדול ממנו, ורק בגין נראה כמי שמאמין, עוד יותר ממנו, שנאומיו מעצבים את התודעה, ועל כן גם את המציאות. רוב מנהיגי ישראל היו דברנים בינוניים. מהם יבשים ומעשיים, כמו יצחק רבין. מהם סרקסטים, כמו אריאל שרון. מהם שתקנים, כמו יצחק שמיר. היו גם מי שניסו בכוח, כמו שמעון פרס. ניסיונותיו הזינו את שנותיו היפות של טוביה צפיר. 
 

יש יתרונות ברורים למנהיג כריזמטי שיודע לדבר – יש ביכולת הזאת גם סכנה. ברק אובמה הוא דוגמה טובה למנהיג שהאמין שבכוח דבריו יוכל לעצב ריאליה עקשנית. נתניהו לא יאהב מן הסתם את ההשוואה, אבל לרגעים נדמה שבזה הוא דווקא דומה לו. חניבעל הכניע את הרומאים בתחבולות, לא בנאומים; ואז הובס כאשר התברר שהם חכמים ממנו, שיש להם אורך נשימה, וזרוע ארוכה. ווינסטון צ’רצ’יל גייס את האומה למלחמה בכישרון רטורי, ואז המתין לסיוע מהמעצמה האמריקאית. רונלד רייגן החזיר לאמריקאים את הצבע ללחיים אחרי שנים של דכדוך. הוא ידע להצחיק אותם, לרגש אותם, לפעמים גם קצת להפחיד. רייגן ידע לנאום היטב, לספר סיפורים. את הפרטים והפעולות השאיר לצוות המיומן והנאמן שהקיף אותו.
 

כל זה בא לומר שלנאום יש זמן, ויש לו תפקיד. מנהיג מחושב כמו נתניהו ודאי החליט לנאום מסיבה כלשהי, ומן הסתם קיווה לתוצאה כלשהי. אלא שרוב פרשני נאומו לא יודעים למה קיווה, ועל כן מתקשים להעריך את התוצאה. האם סיפק מידע חדש? נתניהו איננו מנחה של תוכנית תחקירים. מידע חדש זה לא התפקיד שלו. האם שינה את עמדתו של הנשיא מקרון? לא בטוח שזו הייתה אפשרות ריאלית, בלי קשר לשאלה מה ייאמר בנאום. האם הייתה לו מטרה פוליטית? זו תמיד אפשרות – אבל את החשד הזה אפשר להטיח בכל נאום מוצלח של כל מנהיג. האם דיבר לקהל של איש אחד, דונלד טראמפ? נדמה שבמקרה הזה טראמפ היה יותר אמרגן – מי שרצה, אולי אפילו הזמין סוג כזה של מופע – מאשר קהל סקרן שציפה לצפות בו.