אני נרדם ושוקע בחלום שבו אני נוסע ברכבת התחתית בעיר אירופית מודרנית. פריז או לונדון, איני בטוח. הכל מתרחש בעתיד. נדמה לי שמשהו כמו 50 שנה מהיום. למרות הקפיצה קדימה בזמן, התחבורה נשארה זהה לזו שאנחנו מכירים בעידננו. שיטות השיווק והטקסטורה האנושית לעומת זאת השתנו: 

ממסך ענק ודק כנייר עיניים כחולות ועמוקות מביטות בי דרך חרך קטן ברעלה כהה. הפרסומת חיה מאוד. בעלת האישונים המהפנטים יושבת סמוך לשולחן אוכל ונעה בחן. מולה גבר כרסתן ומזוקן. איני מומחה לדבר, אבל בגדיו דומים מאוד לאלה שעוטים יוצאי בתי המלוכה בעולם הערבי. השניים אוכלים במסעדה נוצצת ומרשימה. מעליהם מצוינת עלות הארוחה ביורו ובדולר. אין שיח או חילופי דברים ביניהם. הגבר מרבה לחייך וחושף שינים צחורות ומהונדסות בעוד שהאישה מביטה בו ובי לסירוגין. 


בקרון נוסעים עמי בעיקר גברים מזוקנים. חלקם באימונית ואחרים בבגד בעל מראה שנתפס בעיני כמסורתי. כמעט אין ג׳ינסים, ובודדים לובשים חליפות מחויטות. אלו האחרונים שונים מהשאר, ולא רק במלבוש. פניהם מגולחות, מרקם עורם חיוור ואדמדם, גופם ניצב בתנוחה רופפת, גבם נוטה מטה ומבטם מקובע ברצפה. 



התמקדתי באחד מהם. חליפתו דהויה ומרופטת. ילד קטן מצביע עליו ואומר למבוגר שלצדו בלחש: ״בן חסות״, וזה מהסה אותו בנזיפה מחויכת ומשיב: ״תניח לכופר״. ״אבא, למה הם נראים ככה? ולמה הם תמיד עומדים ולא יושבים ברכבת התחתית?״ ״הם בחרו ברע, בהשפלה. וחשוב שנזהה את הכופרים, אחרת יהיה קשה להבדיל מי מוסלמי טוב ומי אירופי״. ״כלבים כופרים״, קורא הקטן בקול רם ומטעים בהנאה את הביטוי המשפיל.


השיחה הזו מעצימה את המתח בנפשו של האיש בחליפה. עיניו נעות מצד לצד ומחפשות מפלט. עוצרים בתחנה, הוא יורד. נשמעת כריזה בערבית ואחר כך בשפה אירופית. על הרציף לצד האזרחים העוברים והשבים עומדים חיילים חמושים, מזוקנים וחמורי סבר ובוחנים את הסביבה. שתי נשים מכוסות מכף רגל ועד ראש עומדות סמוך אליהם וממתינות לטרף. 


אריחי הקרמיקה שמעטרים את קירות המקום עמוסים בעיטורים מתפתלים ומצועצעים. מלל מוזהב ובולט חרוט בכל פינה, וברקע מוזיקת פופ קצבית מלווה בשירה בערבית. בקצה העין ראיתי את האדון בחליפה נעמד ליד החיילים. אחד מהם לופת את זרועו בחוזקה ומרים את קולו. הרכבת יוצאת, ורגע לפני שנעלם מעיני עוד הספקתי לראות שסטרו לו.


מפת העולם החדשה

הנסיעה שלי ארוכה. היעד בחלום לא נהיר לי, כך גם מטרת הטיול. כדי להעביר את הזמן אני פותח ספר שרכשתי לאחרונה וכותרתו: ״העם המקולל וסופו - סיפורן של הקהילות היהודיות האחרונות בעולם״. בפרק הראשון מוצגת מפת העולם החדשה ומקראה. 


אני מחפש באופן טבעי את ישראל. היא איננה. במקומה מופיעות ״הממלכה הגדולה״ ממזרח, סוריה מצפון ופלסטין המאוחדת במרכז ובדרום. בנקודות צהובות שפזורות ברחבי תבל מצוינים המקומות שבהם ישנן עדיין קהילות יהודיות פעילות. בבואנוס איירס ובניו יורק חיים כמה אלפי יהודים. במונטריאול ובאתיופיה עוד יהודים מאוגדים בקבוצות של מאות בודדות. וזהו. כן משורטטים מקומות נוספים שהיו בהם בעבר יהודים וכעת אין. 


השאלה לאן נעלמו כולם הולמת בי. בספר מוסבר בפרק השני שהסכם הגרעין שחתם הנשיא האמריקאי ברק חוסיין אובמה, שזוכה לדברי שבח וקילוסין, אפשר לאיראנים להניח את אבן הפינה בדרך לגאולה. ״השבח לאללה״, הוסיף המחבר. כשנחתה הפצצה הראשונה על תל אביב, החל הליך בלתי הפיך. טהרן נמחקה מהתגובה הצבאית הישראלית, אבל המדינה היהודית הוכחדה בהמשך, והמהפכה יצאה לדרך. תוך שימוש בעוצמה פוליטית מתוחכמת, הון ערבי בשפע ולחץ צבאי מגובה באימה גרעינית אפוקליפטית, הצליחו ״הבוראים הנשגבים״ לשנות את העולם. 


״במסגרת החדשה איבדו היהודים את שליטתם על הכלכלה והפוליטיקה. בגלל פשעי הישראלים הם נאלצו להתאסלם או למות״, זאת בניגוד לבני שאר הדתות שהורשו לקיים את אמונתם במחיר של ויתור על זכויות אזרחיות ומעמדיות רבות. בתחילה לא מעט יהודים שהצהירו על קבלתו של מוחמד בפומבי המשיכו לחיות בסתר ככופרים. אולם הודות לאכיפה נוקשה של משמרות המהפכה והוצאות להורג סיטונאיות, התופעה הזו הלכה והצטמצמה עד שנעלמה לחלוטין. בנוסף, הוסיף הסופר, ״זכרה של הישות הציונית נמחק מהמוחות והלבבות, וכיום ציון שמה בפומבי נחשב למעשה לא נאות שמצביע על חוסר נימוס וגסות רוח״. 


מודאג ובתחושה של בדידות נוראה אני מחליק את ידי על פני ונוכח לדעת שזקן מחודד מקיף את החלק התחתון של לסתי. קמתי. דרך ההשתקפות שלי בחלון הקרון אני מבחין שעל צווארי מונחת כאפייה כצעיף אופנתי, ואת ראשי מעטר כיסוי בד לבן וגדול. זה חלום. אני רוצה לקום ולסיים את הסיוט. מבקש לומר "שמע ישראל", אך מפי בוקעת הקריאה ״אללה אכבר״.