אין פלא שאבו מאזן נבהל והתנצל לאחר נאומו - השואה הייתה ונותרה נושא שאסור להתנגח לגביו במסגרת חוקי הפוליטיקלי קורקט, גם אם אתה פלסטיני סובל. אפילו "הניו יורק טיימס" הזדעזע. במאמר שמייצג את "הקו המערכתי", הוחלט ברוב פאתוס לדרוש את התפטרותו של מנהיג הרשות, בטענה ש"כל אמינותו הפכה לא רלוונטית בעקבות תאוריות הקונספירציה שהפיץ". 

נחמד שהם התעוררו, במגדל השן של העיתונות. האנשים שעד היום קידמו את אבו מאזן באובססיביות ויצרו לו דימוי של מלאך נוטף אמינות, פתאום רוצים לגרש אותו. לכאורה, היינו צריכים לשמוח שהאמת התגלתה, אבל מדובר במאמר חמוץ־מתוק. מה שבאמת לא רלוונטי הוא לא תיאוריות הקונספירציה של אבו מאזן, אלא השיקוף של "הניו יורק טיימס" למצב במזרח התיכון. בפועל, לא בטוח מי מהם דרבן יותר אנטישמיות בכסות "אנטי־ישראלית".

אבו מאזן מפלרטט עם הכחשת שואה כבר יותר מ־30 שנה, ובישראל אף אחד לא העמיד פני מופתע. אם מי שמתיימרים להיות טובי העיתונאים בעולם היו טורחים לתרגם את נאומיו בערבית בעשור האחרון, גם הם לא היו מופתעים עכשיו. 



אם נאום הכחשת שואה הוא סיבה להתפטר, "הניו יורק טיימס" היה צריך לדרוש זאת מאבו מאזן כבר מזמן. אם, לעומת זאת, ב"ניו יורק טיימס" מישהו הבין שיחסית לחמאס, אבו מאזן הוא הרע במיעוטו, גם זה היה אמור לשנות שם את הגישה. צריך היה לעקם את האף, להבין שיותר טוב מזה לא בטוח שיהיה, ולכן לבוא אליו בדרישות להפסקת החינוך לשנאה, במקום לאפשר לו תדמית מושלמת ולהאשים באובססיביות את ישראל.

אז כן, יש משהו מעודד בכך שהאסימון לגבי מיהו אבו מאזן נפל אפילו בקרב האולטרה־ליברלים, שגורסים שזה מוסרי וצודק להיות אנטי־ישראלי. בעדריות אופיינית, גם במרצ מיהרו לגנות את הנאום, אחרי כל כך הרבה פעמים שבהן התעלמו שם מאמירות בוטות של אבו מאזן והחליקו לו הכל למען הסיכוי ל"סיום הכיבוש". מתברר שגם אם אתה שמאל מובהק, עכשיו, כשזה מותר על פי התנ"ך, אפשר לשנות קצת את הקו.

אז מתוק, כי מעוז הליברליזם מכיר סוף־סוף בבעייתיות ההנהגה הפלסטינית, תודה לאל. אבל חמוץ, כי לא בטוח שהמשמעות היא שניגמל מהרעה החולה של העיתונות המודרנית. הרי מה ש"הניו יורק טיימס" עשה עד עכשיו זה לחבק כל מאמר הזוי שהיה לו משהו ביקורתי לומר על ישראל, למען המטרה הפוליטית שהחזיק בה. הוא דבק בסיקור שבמקום להעיד משהו על המציאות, העיד רק על אלה שהתיימרו לסקר אותה. האם זה עבד? לא ממש. הגישה לא הובילה אף אחד למקום טוב יותר, ובוודאי שלא הובילה לשלום או לחקר האמת.

אז גם אחרי ש"הניו יורק טיימס" מאס באבו מאזן, נשארנו עם שתי בעיות. ראשית, היעדר הנהגה פלסטינית שתנסה להביא להסכם לטובת העם הפלסטיני, במקום לשמר את השנאה ואת השאיפה להגדרה עצמית רק על חשבון מדינת ישראל. שנית, עיתונות שתעשה הכל כדי להצדיק את עמדותיה, אם הן ימניות או שמאליות. השאלה היא אם ב"ניו יורק טיימס" למדו את השיעור, או שעכשיו הם פשוט ימצאו מישהו אחר לאתרג אותו.