"אני שמח שזה הסתיים”, אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו; "אני מאוד שמח שהוא מגיע הביתה סוף־סוף”, הכריז שר החינוך נפתלי בנט בראיון; "שמחה ומתרגשת בשבילכם", פנתה שרת התרבות מירי רגב למשפחת החייל; "הגיעה העת שהוא ישוב הביתה אל משפחתו וחבריו", מסר שר התחבורה ישראל כץ; "שמח ומאושר לראות את הלוחם חוזר הביתה", צייץ שר התקשורת איוב קרא. 



אם לא ביליתם את היממה האחרונה בגלקסיה מרוחקת, גם אתם בטח יודעים שהמילים החמות והמרגשות האלו שהושמעו מפי שרי ממשלת ישראל לא כוונו, למשל, אל גיבור ישראל השב מהקרב או אל חייל צה"ל ששוחרר משבי חמאס או חיזבאללה אחרי שנים, ואשר כל המדינה חיכתה בכיליון עיניים ובתקווה לשחרורו. לא, לא. גם אתם בטח יודעים שמי ששרי ממשלת ישראל יצאו מגדרם כדי להלל, לתמוך ולהתרגש עם משפחתו בעקבות שחרורו הוא חייל משוחרר ומי שהורשע בעבירת הריגה חמורה. 
 

השמחה של משפחת אזריה על שחרורו של בנה אלאור, שעמד במרכז פרשיית החייל היורה וריצה עונש מאסר של תשעה חודשים, מובנת וברורה מאליה. הוא הבן האהוב שלהם, וכל הורה רוצה שהבן שלו, לא משנה מה הוא עשה, יהיה לידו, בבית, ולא בכלא. וזה אפילו בסדר שלאנשי ציבור יש רגשות חיוביים כלפי שחרורו, רק שלא חייבים לתת לזה ביטוי תחת כל עץ רענן. השמחה וההתרגשות הפומביות של שרי הממשלה ולא מעט חברי כנסת לא רק שאינן מובנות, אלא שיש בהן גם טעם לפגם - מוסרי וציבורי. 




קודם כל, כי עצם הבחירה שלהם להגיב על שחרורו בעייתית: מדוע שנבחרי ציבור יטריחו את עצמם להגיב על סיום תקופת מאסר של אדם שהורשע בהריגה? לא נותר אלא להסיק כי הוא דמות כל כך חשובה בציבוריות הישראלית, שלא לומר גיבור לאומי, שאך מתבקש שראש הממשלה יקדיש מזמנו כדי לברך על שחרורו. 


ושנית, יש טעם לפגם כי לתגובות האלה יש גם סאבטקסט: שהמעשה שעשה לא כל כך נורא, בסך הכל מעידה קטנה; שיש לו, ולחיילים אחרים שהתנהגו ויתנהגו באופן הזה, גיבוי ציבורי רחב; שמערכת המשפט לא נהגה כלפיו בהגינות, כי אם כל כך חשוב לקברניטי המדינה שהוא ישתחרר, אז אולי העונש כלל לא היה צריך להינתן. 


לא צריך להוקיע את אלאור 

המניע הפוליטי ברור: נתניהו ושריו מדברים לבייס שלהם. הם יודעים שחלקים גדולים בציבור המצביעים שלהם תומכים באזריה, אז גם הם תומכים בו, כדי שחס וחלילה הבייס לא יתעצבן ויציף את עמודי הפייסבוק שלהם בנאצות. והפגיעה במערכת המשפט, בנורמות הצה"ליות, בטוהר הנשק ובשאר הערכים שאבד עליהם הכלח? תעשו טובה, אל תבלבלו להם את המוח עם השטויות הארכאיות האלה. 


לא צריך להוקיע את אלאור אזריה. כמו כל מי שהורשע בעבירה ושילם את חובו לחברה, גם לו מגיע להשתקם ולחזור אל חייו. אבל מכאן ועד להתרגשות המופרזת של שרי ממשלת ישראל משחרורו יש מרחק רב. אם זה היה, לדוגמה, מקרה של חייל שהורשע בהריגה בתאונת דרכים או בשל פליטת כדור וישב בכלא, האם היינו מצפים אז שהשרים הנכבדים כל כך יביעו בפומבי את שמחתם על שחרורו? בוודאי שלא, כי זה לא היה נראה טוב. 


אבל במקרה של אזריה, השמחה גורפת ולפיכך צורמת מאוד, כי אין בה שום הסתייגויות מהמעשה שבגינו נכנס לכלא, החייל של כולנו. מה הצעד הבא? פרס ישראל? הדלקת משואה? באווירה הנוכחית, זה לא מופרך שמישהו יציע דבר כזה. מזל שחגיגות ה־70 למדינה כבר מאחורינו.