אחרי שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ החליט לפרוש מהסכם הגרעין, והאירופים הגיבו בחמת זעם ובאכזבה, טענו הפרשנים כי הוא מבודד את אמריקה. "זאת לא עסקה של ארה"ב", הגיב טראמפ על ההאשמות. "זאת עסקה שפוגעת בעולם ובוודאות בישראל. ראיתם את בנימין נתניהו מדבר בצורה חיובית על מה שעשינו". במילים אחרות, לראשונה הנשיא האמריקאי הציג את תמיכת ישראל כהוכחה לכך שאמריקה לא לבד.

מפסילת הסכם הגרעין שחתם ברק אובמה, דרך העברת השגרירות לירושלים ועד תמיכה ללא תנאי בפעולות צה"ל בסוריה; טראמפ מוכיח כי הוא החבר הטוב ביותר שהיה לישראל בבית הלבן. קשה לדמיין שנשיא אחר היה מעז לפעול באופן כה ידידותי ומכבד כלפי ישראל, המצורעת הקבועה של האו"ם.

טראמפ הרוויח ביושר את הערכת החברה הישראלית, אבל הוא לא היה יכול לממש את תמיכתו בישראל ללא העבודה המדינית של נתניהו. לא רק בשנה וחצי האחרונות, אלא במהלך כל הקריירה שלו. נתחיל מהסוף.
 



כיום נתניהו נתפס בעיני הרפובליקנים בארה"ב כמנהיג הזר החשוב והנערץ ביותר בעולם. עבורם המנהיג הזר היחיד שעולה עליו מבחינת חשיבותו לשלום העולם היה ווינסטון צ'רצ'יל. ובעוד הרפובליקנים מעריצים את נתניהו, הדמוקרטים ומנהיגי עולם רבים רואים בו המדינאי החשוב ביותר בדור הנוכחי. זה המצב גם בקרב מנהיגים שאינם אוהבים אותו.
 

מה מקור ההצלחה שלו? איך הפך מנהיג הימין, שהושמץ במשך עשורים שלמים על ידי האליטה הישראלית והאירופית והאמריקאית ונחשב כקיצוני וכפנטי למדינאי המוערך ביותר בעולם? איך קרה שמנהיגי כל המעצמות מקבלים אותו בכבוד ובאים לבקר בארץ עם משלחות שמונות מאות משתתפים? כדי להבין את דרכו של נתניהו צריך להשוות אותה לדרכו המדינית של מי שנתפס עד לאחרונה כמדינאי הישראלי החשוב ביותר: שמעון פרס המנוח.

פרס התקבל במחיאות כפיים סוערות בפרלמנט האירופי, ואובמה קידם את פניו בבית הלבן בתקופות שבהן נתניהו היה פרסונה נון גרטה. הוא היה יקיר
האירופים והשמאל האמריקאי, משום שקידם את האינטרסים שלהם. נוסחת המדיניות של פרס הייתה לזהות את המטרות של מדינות אחרות - ולקדם אותן בשם ישראל.

 בנימין נתניהו וולדימיר פוטין במוסקבה. צילום: רויטרס
 

תהליך אוסלו, מן הסתם, הוא הדוגמה הטובה ביותר של יישום נוסחת פרס. האירופים רצו לקדם את אש"ף מול ישראל, ופרס הפך את האינטרס האירופי לאידיאולוגיה של שלום ומזרח תיכון חדש, והפך את עצמו לאביו של השלום המיוחל. כאשר התברר כי קידום המטרות של אירופה בידי ישראל במסגרת תהליך אוסלו המיט עלינו אסון, פרס לא נטש אותו אלא דבק בו עוד יותר.
 

המהלכים של פרס הביאו לו כבוד אישי, אבל לא כבוד לישראל. חברי חוג הסילון שבאו למסיבות יום ההולדת הראוותניות שלו בבית הנשיא לא כיבדו את ישראל, הם חגגו עם ידידם.

נתניהו אימץ גישה הפוכה: הוא מזהה את האינטרסים הישראליים לביטחון ולשגשוג כלכלי - ופועל בכל זירה לקידומם. על מנת לעשות זאת הוא מזהה את האינטרסים של אחרים, מחפש שותפים פוטנציאליים לדרך ומשתמש בכוח השכנוע שלו כדי להביא למצב שהם יזהו את האינטרסים שלהם בקידום האינטרסים של ישראל.
 

בכל הקשור ליחסי ישראל והעולם הערבי, ההבדל בין פרס לנתניהו בא לידי ביטוי קיצוני. פרס כתב ספר על המזרח התיכון החדש, מקום דמיוני שבו הערבים מקבלים את ישראל כחברה מן המניין בליגה הערבית לאחר עשיית שלום בינינו לבין הפלסטינים. הספר, והתפיסה שעמדה ביסודותיו, התעלמו לחלוטין מהאינטרסים של מדינות ומנהיגי ערב, והתבססו על נרטיב של שלום שמקורו בתעמולה אירופית. היות שלא היה חיבור מהותי בין האוטופיה שפרס הציג לבין המציאות של המזרח התיכון, החזון שלו לא התקדם לשום מקום ובכלל נתפס בקרב שכנותינו כקונספירציה יהודית להשתלט על העולם הערבי.
 

לעומתו, נתניהו מבסס את המדיניות שלו כלפי האזור על התנאים השוררים במזרח התיכון האמיתי. בתקופת אובמה, למשל, ראה נתניהו שמדיניות ארה"ב כלפי איראן והאחים המוסלמים סיכנה לא רק את ישראל, אלא גם כמה מדינות ערב חשובות. או אז הוא קידם יחסים עם מצרים, ערב הסעודית ומדינות מפרץ ערביות אחרות, על בסיס האינטרס המשותף לצמצם את הנזק האסטרטגי שנגרם לכולם ממדיניות אובמה. 




מזרח תיכון חדש 



המהלכים של נתניהו אומנם לא הביאו לטקסי חתימה על הסכמי שלום חלולים, אולם הם הביאו לכך שבצוק איתן המצרים, הסעודים והנסיכויות עמדו לצד ישראל נגד חמאס, ונגד ממשל אובמה. בעקבות המדיניות של נתניהו נרקמה חזית התנגדות להסכם הגרעין של אובמה, אשר כללה את מדינות ערב וישראל. 
 

כיום, בעידן טראמפ, המדיניות הזו מביאה לטרנספורמציה של המציאות האסטרטגית במזרח התיכון. בניגוד למצב ששרר במלחמת המפרץ של הנשיא בוש הראשון, שלפיו האמריקאים בנו קואליציה ערבית על גבה של ישראל, כיום טראמפ בונה חזית ערבית־ישראלית נגד איראן והאחים המוסלמים.

במהלך תקופת אובמה, פוליטיקאים מהשמאל האשימו את נתניהו בהריסת יחסינו עם ארה"ב. "התפיסה שלך את אמריקה מיושנת ולא רלוונטית וגורמת נזק למדינת ישראל", אמר לו יאיר לפיד. אבל נתניהו הבין. הוא הבין כי ממשל אובמה עוין לישראל ושאובמה ראה בישראל מכשול להשגת היעדים המדיניים שלו במזרח התיכון. נתניהו הבין כי במצב זה עליו לחפש שותפים בתוך ארה"ב, בקונגרס ובדעת הקהל, כדי לצמצם את הנזק שאובמה גורם לישראל.
 

אנשי שמאל תקפו את נתניהו בחריפות על נאומו בפני הקונגרס נגד הסכם הגרעין והאשימו אותו בהשמדת הברית עם וושינגטון. אך ההפך הוא הנכון, נאומו הציל את הברית הזאת ושימר אותה. ראש הממשלה הבין כי מסע התעמולה שהוביל הבית הלבן בעד הסכם הגרעין היה מבוסס על עריכת דה־לגיטימציה למתנגדי ההסכם. אובמה ואנשיו רמזו כי מתנגדי ההסכם אינם אלא מחרחרי מלחמה וסוכנים של ישראל. אילו המצב הזה לא היה מקבל מענה הולם, אזי כלל התמיכה האמריקאית בישראל עמדה בסכנת קריסה.
 

נאומו של נתניהו שימר את הלגיטימיות של מתנגדי הסכם הגרעין. הוא עשה זאת באמצעות טקסט שהתבסס על עובדות ועל אינטרסים אמריקאיים ברורים, תוך שמירת כבודו של אובמה ומשרת הנשיאות. אף שנאומו היה בפועל האמירה הכי מנוגדת לעמדתו  של אובמה שנאמרה בשמונה שנות נשיאותו, נתניהו לא אמר מילת ביקורת אישית אחת כלפי אובמה בנאומו. 
 

בפועלו כך, נתניהו סלל את הדרך להפיכת הסכם הגרעין למילת גנאי של הממסד הרפובליקני. בבחירות המקדימות האחרונות לנשיאות, כל המועמדים הרפובליקנים התחייבו לבטל את ההסכם. האם הדבר הזה היה קורה אילולא הגיע לוושינגטון וספג את המתקפות של כל תומכי הממשל בארץ ובארה"ב? קשה להאמין. האם טראמפ היה מבטל את ההסכם על אף התנגדות הממסד הוושינגטוני על גווניו השונים אם נתניהו לא היה פועל לשמר את ההתנגדות לו? לא ברור.
 

מי שעומד מאחורי העברת השגרירות, נטישת הסכם הגרעין ותמיכה בפעולות צה"ל הוא טראמפ. אבל מי שיצר את ההזדמנות הוא נתניהו. עכשיו נתניהו קוצר את אשר זרע במשך 30 שנות פועלו. על כך הוא הרוויח ביושר את התואר "המדינאי הגדול בתולדות ישראל".

tguvot@maariv.co.il