All you need is love, שיר/המנון שכתבו ג’ון לנון ופול מקרטני מהחיפושיות בשנת 1967, הפך לאתוס נלווה במאבקו להכרה ואהבה של השלטון בישראל. אנחנו כל הזמן צודקים, לשיטתנו. כל הזמן מוסריים, לטענתנו. וברוב הזמן אנחנו משתדלים לחנך את העולם, שרק אנחנו יודעים איך נלחמים בטרור – ובמקביל מבקשים קצת אהבה.
 

הבעיה מתחילה בהבנה שלנו את המצב בכל מדינות העולם, לפי האינטרס שלנו. בינואר 2010 הזמין סגן שר החוץ דאז, דני איילון, את שגריר טורקיה בישראל, אחמט אוגוז צ’ליקול, לשיחת נזיפה. הרקע לנזיפה היה התבטאותו של שליט טורקיה, רג’פ טאיפ ארדואן, שלפיה אנחנו גונבים מים מלבנון. הוא אמר את הדברים בעקבות פגישה עם סעד חרירי, הנשיא הלבנוני. נורא־נורא־נורא כעסנו על הטורקים, אז איילון הושיב את צ’ליקול על כסא נמוך, להוכיח לו מי הבוס. האירוע צולם וסוקר בהרחבה. ארדואן התפוצץ מכעס. 
 

אתמול ארדואן סגר חשבון איתנו, באמצעות השגריר שלנו באנקרה, איתן נאה, בביקורת ביטחון בנמל התעופה, בדיוק באותו פורמט: גם האירוע הזה צולם. ובירושלים רותחים. כמובן שאנחנו יודעים הכי טוב בעולם, מה טוב גם לטורקים בכלל ולארדואן בפרט. אז התחלנו באזכור השואה הארמנית. איך זה יסתיים? מתישהו יהיה תיווך, נשלם כמה לירות על פגיעה בגאווה הטורקית (20 מיליון דולר שילמנו אחרי המרמרה), עד לעימות הבא. 

עימותים בגבול רצועת עזה. צילום: AFP
 



ארדואן מנצל את הריק שנוצר בקרב מדינות המפרץ, בהתייחסות לטרור הפלסטיני. הוא תומך בהתקוממות, תומך נלהב במאבק של תושבי עזה, וכמובן בחמאס הרצחני. השלטון שלנו מתעב אותו יום כן, יום לא, ויום למה לא. על הדרך, הרמטכ”לים של שני הצבאות (הצבא הטורקי הוא הגדול באירופה) בקשר טוב מאוד, עם תמרונים משותפים, אבל דיפלומטיה זה משחק אחר. אירופה משקיפה מהצד ולא אוהבת אותנו, וכנ”ל גם גם אמריקה, ללא כ־80 מיליון אוונגליסטים. עיון בכותרות התקשורת העולמית (כולל רוב התקשורת האמריקאית), בעקבות אירועי טרום יום הנכבה, מעלה אפשרות שמתעבים אותנו, בטח לא חושבים שאנחנו צודקים עם 61 גופות של תושבי עזה ביום. גם הצהרת חמאס שלפיה 50 מהקורבנות היו מחבלים לא משנה את התמונה, אבל אנחנו עוד מחפשים אהבה. הרבה אהבה. 
 

הלקות בממשל שלנו הייתה ונותרה ההסברה בחו”ל, כי לנו זה לא משנה: 70 שנה לא האמנו לשום הנהגה. אבל שרים או סגנים כגון בנט, ארדן, חוטובלי, רגב ודומיהם הם אסון הסברתי מהמדרגה הראשונה בעולם. הסברה היא מקצוע, היא דורשת מומחים מיומנים מסוגו של רה”מ בנימין נתניהו, באמת אשף בתחום. כל השאר פחות מחובבים. 
 

נפתלי בנט, כמובן יורה בעמיתיו ושותפיו בממשלה ביישור מקורב, ואח”כ מוודא הריגה באמצעות ציוץ בטוויטר, על הבוקר: “ארדואן ספוג בטרור חמאסי, מכף רגלו עד ראשו. הייתה שגיאה חמורה לחתום מולו, על הסכם פיצויים בעקבות המרמרה. בזמן אמת אמרתי, שהוא ישוב לעקוץ אותנו, אף הצבעתי נגד אותו הסכם מביש, שלצערי עבר בקבינט”. גם אם הוא צדק אז, קשה להאמין בו ולו. אבל בנט חושב רק על בנט, כי גם הוא רוצה אהבה של ה”בייס”. הוא תמיד מתריע, מנחה, מוחה, מציע, מונע, מדמיין, מתחמן, חוסם ומחנך – רק בשביל תועלת אישית שיפיק מכל התבטאות – שלא בהכרח קשורה לאמת – שכמו אצל כל פוליטיקאי, היא רק המלצה בלתי מחייבת. 
 

אז אנחנו נמשיך להיות צודקים, כרגיל. כל העולם ואשתו, ימשיכו לתעב אותנו, אולי כי אנחנו מצליחים, והאמת שהתרגלנו לתיעוב. לנתון אחד אנחנו מתקשים להסתגל: מדוע לא אוהבים אותנו? מדוע כועסים עלינו שאנחנו חוגגים בכיכר רבין, עם “toy”, כאשר 65 ק”מ מהכיכר, מפנים גופות של מחבלים, שאנחנו הורדנו, במוסריות כמובן, שלא תהיה כאן טעות. אהבה, היא שם המשחק.