ב־1846 החליטו כמה מתיישבים אמריקאים שאין להם עוד עניין בשלטונה של מקסיקו על קליפורניה. הם הכריזו על עצמאות, שלא נמשכה זמן רב. ב־1848, בסופה של מלחמה אמריקאית־מקסיקנית, סופחה הטריטוריה הגדולה לארצות הברית. לאחר עוד שנתיים הוכרזה כמדינה. בשנת 2050 תחגוג 200. מקסיקו לא ניסתה שוב לכבוש את קליפורניה, אך יש מקסיקנים הסבורים עד היום שאמריקה חייבת להם. חייבת פיצוי, או רשות להגר בחופשיות, ויש המרחיקים לכת עד כדי דרישה לחלוקה מחדש של השטח. זה לא יקרה, כמובן; לא בזמן הקרוב, בכל אופן. אמריקה חזקה מכדי שאפשר יהיה להציג לה דרישות כאלה. אמריקה רגילה מדי לראות בקליפורניה מדינה ששייכת לה מאז ומעולם. 
 

אבל השבוע מעניין היה לדמיין מה היה קורה לו 100 אלף, או 200, או מיליון מקסיקנים היו צועדים לגבול, ומבקשים לחצות את הגדר. גם הם יכלו לקרוא לזה צעדת שיבה. גם הם יכלו לתבוע יחס של נימוס מצד הצבא המפטרל על הגבול. גם הם היו נהנים מן הסתם מרוח גבית של אהדה תקשורתית, ואולי גם תמיכה של אגפים ליברליים, כולל באמריקה עצמה. הנשיא דונלד טראמפ היה מאיים – ומכיוון שכך, יריביו היו מגיבים מיד בתביעה לדיאלוג, להימנעות מאלימות. כך או כך, קליפורניה הייתה נשארת בשליטה אמריקאית. גבולות נקבעים בכוח, מציאות נוצרת בקביעת עובדות בשטח. הצדק המקסיקני יפה למאמרים והגיגים. הנוכחות האמריקאית חזקה ממאמרים ומהגיגים.
 

כל זה נכון, כמובן, גם לעזה, שניסיונות החדירה ממנה נבלמו השבוע. ונכון גם לירושלים, שחגגה השבוע פתיחת שגרירות אמריקאית. בשני המקרים, לא המוסר ניצח – אלא הכוח. את המוסר נכון להפעיל בשאלות מדרג שני: לא לפתוח באש על חפים מפשע, להימנע מפגיעה היכן שאיננה נחוצה, לחתור לפשרות שמצמצמות חיכוך ומרבות שלום. בשאלות מדיניות מדרג ראשון המוסר נדחק לשוליים. יש אינטרסים חשובים, המחייבים הכרעה, עד כדי שימוש בכוח. שליטתה של ארצות הברית בקליפורניה לא תיפסק גם אם המקסיקנים ישכנעו כל פורום בינלאומי שהמלחמה נגדם הייתה מעשה כוחני של ביזה מדינית. שליטתה של ישראל בירושלים – שהושגה במלחמה שקבעה עובדות חדשות – לא תיפסק כל עוד הכוח בידיה לשמור עליה.

פלסטינים מתפרעים בגבול רצועת עזה. צילום: דובר צה"ל
 



ממילא, לישראל אין סיבה מיוחדת להכחיש את הנרטיב הפלסטיני של “אסון" שצוין השבוע. גם אין לה סיבה להתבייש בכך שכוחה אפשר לה להשתלט על שטחים שאחרים סבורים שאינם שייכים לה. גם אין לה סיבה להתנצל על החלטתה לסגור את הגבול עם עזה. שאלות של מוסר אינן נוגעות למציאות הזאת, שהרי, גם אם יתברר בדיונים של נכבדים אירופאים, או של רבנים למען זכויות אדם, או של תנועת הנוער של מרצ, שקיומה של ישראל איננו מוסרי - היא לא תפרק את עצמה, ולא תתפנה ממקומה, ולא תיכנע לאויביה. לא יותר מכפי שאמריקה תפנה את קליפורניה בגלל תביעה מקסיקנית לתיקון של עוולות העבר. 
 

את כל זה ראוי לזכור, משום שלעתים קרובות מתערבבים אצלנו טיעונים מהותיים של ריאליה בטיעונים מעורפלים של מוסר ושל צדק. לעתים קרובות אנחנו שוכחים שישנן שאלות שראוי לבחון במשקפיים של חמלה אנושית – האם הצלפים על הגדרות כיוונו היטב, האם ניתנו להם הוראות נכונות, האם נעשה שימוש מספיק באמצעים לא קטלניים, וישנן שאלות שראוי לבחון בראייה קרה של האינטרס הישראלי – כמה חשוב לנו לשמור על הגדר, כמה חשוב לנו שבירתנו תהיה ירושלים. באופן הזה צריך לנתח גם כישלונות והצלחות: אם משימתו העיקרית של צה"ל השבוע הייתה להימנע מהריגת פלסטינים, מתברר שהצבא נכשל. אך אם משימתו העיקרית הייתה למנוע חציה של הגדר, מתברר שהצליח. אם משימתה העיקרית של ישראל בירושלים היא לא להרגיז את הטורקים, מתברר שנכשלה השבוע. אם משימתה העיקרית של ישראל בירושלים היא לחזק את אחיזתה ולעגן את מעמדה, מתברר שהצליחה.