שלשום היה יום הנכבה של הפלסטינים. כשהיא התרחשה, ילד קטן הייתי בקריית חיים . בכוונתי לשתף אתכם בכמה זיכרונות ילדות ולקחם האקטואלי.  

זיכרון ראשון. אני משחק בחצר החולית ושומע לפתע קול רעם אדיר. מרחוק אני רואה עשן שחור מיתמר לשמיים. אני קופא במקום. מה זה? לימים הבנתי את אשר קרה: שיירת תחמושת גדולה באה מלבנון, והיא מיועדת לערביי חיפה הנלחמים נגדנו. זה נודע להגנה, ועל הכביש בין קריית ביאליק לקריית מוצקין הונח לה מארב. בחילופי האש התפוצצה משאית תחמושת אחת שגרמה לשרשרת פיצוצים.

עברו שנים, ובזמן לימודיי באוניברסיטה העברית בחוג לערבית קראתי ספר של אחד ממפקדי חיפה הערבים. הוא נלווה לשיירה וניצל. הוא מספר כיצד מעוצמת הפיצוצים הוא עף מהמשאית ונפל על שקי קמח שהיו בקרון רכבת שעברה באותו זמן בדיוק, מעכו לחיפה. פערתי פי בתדהמה, כי המרחק בין הכביש הראשי, שבו התפוצצה השיירה, לבין פסי הרכבת, הוא יותר מקילומטר. ככה התוודעתי לראשונה לגוזמאות הערביות, לפנטזיות שבסיפורים שלהם על המציאות, לתרבות של סיפורי אלף לילה ולילה.



זיכרון שני. בבית השכן התגוררה משפחת צייכנר: ישראל ומרים. ישראל היה נמוך קומה, אך כולו הר אדם: מוצק, שרירי, ידיים גדולות. והנה, באחד הערבים, ואנחנו משחקים בלורות (ג'ולים) לא הרחק מביתו, נשמעה זעקה ארוכה, מצמררת. מה קרה? בערב אמי סיפרה לי, בהיסוס, בבכי: "ישראל נהרג. הערבים הרגו אותו". לא האמנתי. לא הייתי יכול להאמין: איך זה יכולים להרוג את ישראל? לא קלטתי איך כדור קטן יכול להרוג אדם כל כך חזק. לימים למדתי שנהרג בקרב בביריה שליד צפת. קריית חיים ידעה את השכול בכמויות מדהימות במלחמת העצמאות. יותר מ־100 מבניה נהרגו בכל רחבי הארץ.

זיכרון שלישי. חשיכה. אני ואמי עומדים בחצר. אבא אי שם. אנחנו מביטים על חיפה. כל השמיים מעליה מלאים בשבילים זוהרים. "אלו כדורים", אומרת לי אמי. "מי יורה על מי"? אני שואל. "הערבים עלינו ואנחנו עליהם", היא עונה לי בדאגה ומחבקת אותי בחוזקה. מי ינצח? שכבתי לישון, בבוקר רצתי עם כולם לשפת הים. כל המפרץ היה מלא בספינות של ערביי חיפה הבורחים, רובם לעכו. ואיך ידעתי שגם עכו נכבשה? קרוב משפחה הביא לנו כורסה יפה והעמידה במרפסת. מהיכן השיג אותה? הורי לא רצו להגיד לי. התביישו. חבריי למשחקים ידעו לספר לי: "כולם טסו לעכו וסחבו מהבתים הריקים של הערבים מה שיכלו". המילה ביזה עוד לא הייתה מוכרת לנו.

עברו שנים. גדלנו. משתנה נוף המורים שלנו. באים מורים צעירים, בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים, וכולם לחמו במלחמת העצמאות. אחד מהם אף צלע מפגיעת כדור ברגל. בלט בהם שרגא הר־גיל, שלחם בקרב הדמים בתרשיחא, שם כוחות קאוקג'י וערביי תרשיחא הביסו את כוחותינו מחטיבת כרמלי. בקרב הזה הושארו בשטח שישה פצועים. הם נרצחו, וגופותיהם חוללו בצורה איומה. לימים למדתי כי יש בערבית מילה מיוחדת להתעללות בגופת מת, ואיני יודע אם יש דוגמתה בשפות אחרות.

מזלי הגדול היה שהייתי בצד המנצח. ואילו נוצחנו? אני משער שלא היינו זוכים לערוך טקסי זיכרון וטקסי נכבה באוניברסיטה הערבית בשייח' מוניס, היא אוניברסיטת תל־אביב של ימינו.