כחלון מוטרד במיוחד מהתקפות הקבלנים, המכונים על ידו בצדק אינטרסנטים. בכנס הקבלנים השנתי בשבוע שעבר העליב נשיאם רוני בריק את כחלון
בכנותו את תוכנית מחיר למשתכן "תוכנית בנייה גוססת". "זה רגע עצוב שבו השר מפסיק לשמוע לעצות של מומחים", הוסיף שמן למדורה.
אבל חייבים לזכור שאכן מדובר בחבורת אינטרסנטים שמבחינתם מחירי הנדל"ן רק עולים ועולים. במפגש עם עיתונאים ב־28 בדצמבר העריך ברנרד רסקין,
מנכ"ל חברת התיווך רימקס: "מחירי הדיור ימשיכו לעלות גם ב־2018 ואפילו ברמות גבוהות מאלה של 2017. ניסיונות הממשלה לרסק את שוק הדיור לא הצליחו. הירידה בהתחלות הבנייה מחזירה את הציבור לשוק".
איפה התחזית ואיפה אנחנו היום. הקבלנים מקטרים כי מחיר למשתכן הכניסה אותם לאי ודאות, וזה ניכר בירידה בהתחלות הבנייה. אף שנרשמה ירידה גם במספר העסקאות, הם עדיין לא מורידים מחירים, וזה מתסכל את כחלון.
האם הנתונים החדשים באמת מעניקים לשר האוצר סיבה לחגוג כאילו היה שותפה של נטע וזכה באירוויזיון של ענף הדיור? לדעתי עדיין מוקדם לקפוץ לבריכה בכיכר רבין. כפי שקבע הנשיא המנוח שמעון פרס, כיף ליהנות מריח הבושם אבל מסוכן לשתות אותו. מומלץ להתעורר משיכרון החושים, ויפה דירה אחת קודם. כחלון עוד עלול להצטער על שיר הניצחון שזימר עם פרסום מדד הדיור. די בכך שבחודש אחד המחירים יעלו כדי לשנות את תמונת המצב.
מבלי להיכנס לסיבות הנקודתיות לירידת המחירים (העיקרית: הדירות של מחיר למשתכן, המהוות 28% מהדירות החדשות, נמכרות בהנחה של 30%) לכחלון אין הרבה סיבות למסיבות. בעקבות פרסום המדד צייץ בטוויטר יו"ר לשכת שמאי המקרקעין לשעבר אוהד דנוס כי מ־14 במאי 2015, יום מינוי כחלון לאוצר, זינקו מחירי הדיור ב־14%. כדי לחזור לרמת המחירים מלפני שלוש שנים הדרך עוד ארוכה והמכשולים רבים.
וחוץ מזה, למרות כל הטררם נזכיר שמחירה הממוצע של דירת ארבעה חדרים עומד על 1.5 מיליון שקל. לפי השכר הממוצע במשק יש צורך לשעבד 150 משכורות חודשיות לממן קניית דירה, וזה מטורף. אני כבר לא מדבר על נתונים של חברות תיווך כמו ויליאם קלייר, רימקס או אנגלו סקסון, המדווחים על מכירת דירות 2 חדרים בתל אביב במחירים של יותר מ־2 מיליון שקל. כלומר יש את מחירי מחיר למשתכן ויש את העולם המקביל, שבו טירוף מחירי הנדל"ן נמשך.
כל פיפס פוליטי, הליכה לבחירות מוקדמות או שיגעון מחודש של ח"כ יעקב ליצמן עלולים לחדש את מגמת העליות. אז מדוע כחלון מתעקש להניף את ידיו בתנועת ניצחון? כי בניגוד לקיטורי הקבלנים, מחיר למשתכן אכן מקדמת את הבטחות הבחירות שלו לפתרונות דיור לזוגות צעירים (שעשויים להביע את תודתם בקלפי). ובכל זאת, יש משהו בביקורת של הקבלנים. מדובר במעורבות בוטה של הממשלה במחירי השוק. ההתעלמות מצורכי הנדל"ן של קבוצות אוכלוסייה כמשפרי הדיור והסבסוד המסיבי של הזוגות הצעירים (מבלי לדעת את היקפו הכספי) בעייתיים מבחינה ציבורית.
אבל זוהי השקפת העולם של שר האוצר. כחלון מקווה שהתפנית במחירים תשפיע פסיכולוגית ושתוכנית מחיר למשתכן תגרור למטה את השוק כולו. על ההבטחה להורדת מחירי הדיור הוא יימדד בבחירות הבאות.
ואכן, בימים אלה אפשר כבר למצוא דילים בכ־20 שקל (רמי לוי). אז אם פעם 50 שקל לחודש נחשב טירוף כלכלי, איך החברות מתפרנסות מ־20־30 שקל? תלוי את מי שואלים. עבור החברות הגדולות כמו פלאפון, סלקום או פרטנר, מדובר במחיר התאבדות. הן חייבות להיות יצירתיות במיוחד כדי למצוא מקורות הכנסה נוספים, כמו הגדלה אוטומטית של נפח חבילת הגלישה או שיווק חבילות חו"ל בתעריפים מנופחים.
ספק אם we4G בניהול יעקב נדבורני, שחידשה את מלחמת המחירים ומציעה חבילה ב־29 שקל לחודש לכל החיים, מסוגלת לשרוד. יותר מ־20 שקלים מתוך הסכום שהיא גובה משולמים לסלקום כדמי תפעול. מאז 10 באפריל, שבו השיקה את החבילה, צברה יותר מ־20 אלף מנויים חדשים (גם על חשבון גולן ופרטנר), אך צוות התפעול ושירות הלקוחות שלה רזה כמו גבינה דלת שומן - כ־50 עובדים בלבד. היא מבססת את ההכנסות הנוספות על האינטרנט ומתחייבת להעלים אותיות קטנות. בקרוב (לא מוכנים להתחייב מתי בדיוק) מחיר החבילה יעלה, כך שמי שעדיין לא הספיק מוזמן להצטרף.
כפי שנהוג לומר, אין ארוחות חינם, והמחיר הנמוך בא על חשבון דברים אחרים, למשל איכות השירות. אפילו סלקום בניהולו של ניר שטרן, שנפגעה יחסית פחות מכניסת we4G, מתייעלת. השבוע הפעילה תוכנית פרישה מרצון של 200 עובדים. בחברות האחרות מופעלת התייעלות שקטה.
חברות הסלולר נאלצות להשקיע פחות בתשתיות ובשדרוג הרשתות. חיסכון של עשרות מיליוני שקלים לחברה בא ללא ספק על חשבון האיכות. בשבוע שעבר, כשנסעתי בכביש היורד מערד לים המלח, התנתק הקשר עם רשת הסלולר בכל המקטע, כלומר במשך 25 דקות.
כשיש פחות עובדים, ברור שזמני ההמתנה ארוכים יותר ומוקדי השירות יעילים פחות. התוצאה היא שרווחי חברות הסלולר נשחקים עם מחיר מניותיהם.
אפשר לתמוה למה אנו כלקוחות צריכים להיות מוטרדים מהמצב, אם בסופו של דבר אנחנו משלמים פחות ופחות. אז שזהו, שלא בדיוק. את המחיר אנחנו משלמים בדלת האחורית, ברמת שירות מידרדרת, בקומבינות של החברה ובעיקר בפגיעה בתשתיות בטווח הארוך. המוטרד הראשי מהתופעה חייב להיות משרד התקשורת בראשות השר קרא, אלא שגם איתו התקשורת מנותקת. על סדר העדיפויות המיידי של השר כבר הצבעתי בתחילת הדברים.
המגעים על המיזוג מזכירים בזאר טורקי שבו צד מנסה למשוך לכיוון שלו. העובדה שתפוח האדמה הלוהט הועבר מהממונה על ההגבלים העסקיים מיכל הלפרין לסגנה עו"ד אורי שוורץ הוא מחדל בפני עצמו. האם מישהו באמת מאמין שהלפרין לא מסוגלת לטפל בנושא בצורה עניינית ומקצועית? וחוץ מזה, האם שוורץ, שיפרוש בקרוב לרגל מינוי ממשלתי אחר (היועץ המשפטי של משרד הבריאות), מסוגל להתעלם מהלחצים ולקבל החלטה מקצועית בלבד?
שרי האוצר והכלכלה מפעילים לחץ פיזי לא מתון על הדרג המקצועי על אנשי משרד הממונה, הכפופים במישרין לשר הכלכלה. הם מנסים למנוע את המיזוג בנימוקים המתיימרים להיות ענייניים, אבל קשה לומר שהם חפים מפופוליזם. כחלון מקדם את עמדת מקורבו פרופ' ירון זליכה, המייצג את ועדי העובדים בבנק המתנגדים למיזוג.
שר הכלכלה אלי כהן מתנגד מטעמים מקצועיים. לאור ניסיונו במערכת העסקית, הוא סבור שגם בנק קטן תורם לתחרות, שהבנקים הגדולים אינם מחלקים הטבות ללקוחות ושבמתנגדים למיזוג יש אנשי מקצוע אובייקטיביים כמו פרופ' אבי בן בסט ודרור שטרום.
במקרה שהמיזוג לא יאושר (וכך מראים כל הסימנים), התחנה הבאה תהיה בית הדין להגבלים עסקיים, ושם, כך אפשר להניח, ההחלטות שתתקבלנה תהיינה ענייניות יותר.
לגופו של עניין, הטענה שבנק אגוד תורם לתחרות היא קשקוש. הבנקים האחרים לא סופרים אותו ואת כל הסיפורים שמפיצים המפרסמים על נפלאות המיזם של "חשבון הפוך" כמנוע לגיוס לקוחות. העובדה המדהימה שבעלי הבית החזיקו כל כך הרבה זמן מעמד, היא נס בפני עצמו. המיזוג עם מזרחי טפחות ייצור בנק חזק יותר, והמזרחי כבר הוכיח את עצמו מי שמסוגל לתת פייט לגדולים הן במשכנתאות והן בבנקאות הקמעונאית. יש לאחל לבעלי בנק אגוד הצלחה בערעור לבית הדין, אם אכן יוחלט לא לאשר את המיזוג.
אם הערעור יידחה, ייאלצו בעלי הבנק לשחוט אותו ולמכור אותו בחלקים, או להפיץ את מניותיהם בבורסה לכל עבר. כשאגוד יישאר ללא גרעין שליטה, כאב הראש הלא פשוט יעבור למפקחת על הבנקים חדוה בר, ומזה בדיוק היא חוששת.
יש להתפלא שגורם רציני כמו המשנה לנגידה נדין טרכטנברג מוכנה להשתתף בפארסה, הפוגעת במוניטין שלה. הרי ידוע שכחלון מעוניין אך ורק ביצחקי והוא כבר סגר דיל עם נתניהו (האחראי הבלעדי למינוי יו"ר מפעל הפיס). לצורך הבטחת המהלך מינה כחלון את עושה דברו שי באב"ד לראש ועדת האיתור, וחסר לו שהסחורה לא תסופק.
בעקבות טורים קודמים שפרסמתי נשאלתי אם יש לי משהו אישי נגד יצחקי. התשובה, בשתי מילים: ממש לא. ובמילה אחת: להפך. אני מכיר את יצחקי שנים רבות, מאז שהיה רואה חשבון בתחילת דרכו, ואת תפקידו במטה הדיור הוא ביצע לא רע (חוץ מהתחייבותו לירידת מחירי הדיור ב־15% עד סוף 2017). עם כל הכבוד ליצחקי, הוא לא הסיפור. אין מדובר במקרה פרטי אלא בהצגה שלמה שהוכנה סביב התהליך. אם רוצים למנות את יצחקי, חייבים להודיע על כך באומץ ולא להוביל בכחש את כל המועמדים שבאמת מאמינים בתקינות ההליך.
ואכן, למרבה ההפתעה 20 מועמדים המאמינים שיזכו בפיס קנו כרטיס והגישו את מועמדותם. אחד הראויים שבהם הוא עדי אלדר, לשעבר יו"ר מרכז השלטון המקומי ודירקטור במפעל הפיס. אלדר מכיר מבפנים את מפעל ההגרלות, צבר ניסיון עצום ובעולם מקביל הוא היה נבחר בעיניים עצומות. מועמד מעניין לא פחות הוא השר לשעבר רענן כהן, שכיהן בעבר כיו"ר הבנק לפיתוח התעשייה. כהן מכיר את נבכי הפוליטיקה ואת כללי המשחק וחושד שמדובר במשחק מכור, ועל רקע זה פנה בשבוע שעבר במכתב לכחלון, לנתניהו ולמבקר המדינה.
במכתב, הנחשף כאן לראשונה, כותב כהן: "האזנתי ב־30 באפריל לקול ישראל ושמעתי את קרן נויבך מראיינת את ידידי אביגדור יצחקי, שאותו אני מכבד ומעריך. לתדהמתי הוא הודיע שלאחר סיום תפקידו הוא מתמנה כיו"ר מפעל הפיס. למרות זאת הגשתי את מועמדותי. כולי תקווה שוועדת האיתור לא תיתן יד למִנהל לא תקין ותאשר על פי תנאי המכרז את המועמד הראוי ביותר. אינני מתנגד לאף מועמד, אבל חייבים לקיים מנהל תקין ואני מאמין שכך יהיה".
כששאלתי את כהן מדוע הוא צריך את כל זה, הוא הסביר שלמרות הסיכויים האפסיים הוא יתמודד בתקווה שאחרי הפנייה למבקר המדינה הפיקוח יהודק וההליך יהיה תקין. "אולי אני נאיבי אבל אני מקווה שזה לא משחק מכור", הוסיף.
5. תייר לא מזדמן: שר התיירות יריב לוין ביקר השבוע ברומניה לדיון בהעברת השגרירות לירושלים ובנושאי תיירות. "אם הכל יעבור כשורה נחצה השנה את קו התייר ה־100 אלף המגיע מרומניה", אומר לוין.
שר התיירות היה בתחילת השבוע במצב רוח מרומם, במחציתו השנייה אולי פחות. עד לאירועים בעזה, השקט הביטחוני (היחסי) עשה את שלו, ו־2017 הסתיימה בשיא של 3.6 מיליון תיירים נכנסים. אבל צעדת השיבה והמשבר עם טורקיה מוכיחים שהמצב מתעתע כמו תהפוכות מזג האוויר בחודש החולף.
לוין ממליץ לתיירים שבשלב זה לא ייסעו לטורקיה, אבל בינתיים הקלפים מסתדרים לטובת שר התיירות. תחרות האופניים הבינלאומי ג'ירו ד'איטליה סייעה למיצוב ישראל על המפה, זכיית נטע ברזילי באירוויזיון הייתה בונוס נוסף.
"ברור שהאירוויזיון הבא יתקיים בירושלים כמו שהיה בליסבון או בכל בירה של מדינה אירופית שזכתה. ישראל אינה רק צליינות. האירוע יעניק חשיפה לפן הפחות מוכר בעיר כמו חיי הלילה והקולינריה. ניצלנו את האירוויזיון לקמפיין באינטרנט המזמין תיירים לבקר בעיר", אומר השר.
התרעות פיקוד העורף