אחרי 20 שנה של בצורת אירוויזיונית, נטע ברזילי אוחזת גביע ניצחון ביד, מביטה אל הקהל האוהד וצועקת לעברו: “תודה שבחרתם לקבל את השונה". הקהל מריע, המנחות החטובות, לבושות שמלות ערב נוצצות, מוחות דמעה, וכיכר רבין מתחילה להתמלא.



“הערב אנחנו צופים באירוויזיון", פסקתי בפני בן זוגי. “ממתי את חובבת אירוויזיונים?", הוא תהה. “מאז נטע", התעקשתי ושלחתי אותו לחתוך אבטיח.


אני בינתיים חתכתי גבינה בולגרית, הכנתי קערת פיצוחים ואפילו קצת כנאפה שקנינו באותו הבוקר בקלנסואה, שם המוכרת עם הרעלה לראשה זמזמה את "שיר התרנגולות" וחייכה אלינו חיוך אוניברסלי.



האירוויזיון התחיל, ורשימת המדינות המשתתפות הוצגה מולנו. הבנתי כי ישראל תעלה על הבמה לקראת סוף התחרות, הבטתי בבן זוגי ואמרתי לו שהוא לא חייב להישאר ער. “בטח שכן, אני נשאר איתך, חובבת אירוויזיונים שלי", הוא הבטיח.



לצערי, כמו ישראלית אופיינית, מצאתי פגם בכל שיר. זה היה צעקני מדי, קיטשי. זו רק פלרטטה עם הקהל, וזה משוכנע שהוא ג'סטין ביבר. השעה הייתה מאוחרת, אבל הפעם הולכים עם נטע עד הסוף. מול המרפסת שלי ישבה השכנה שמעבירה את רוב היום בצעקות על ארבעת ילדיה יחד עם בעלה. שניהם ליקקו גלידה וצעקו יחד “אלה אנטישמים" כל עשר דקות בזמן הקראת התוצאות. נדמה היה שנטע הצבעונית והחייכנית נכנסה לכל בית בישראל, הפכה את מרצפותיו עד שמצאה את לבו ונכנסה מיד פנימה.



עוד מעט נטע עולה לתת את הביצוע שלה, ואני שם, בין הפיסטוקים, מתפללת שלא תמעד, ולא רק בשירה. כי משקלה כמשקלי ולרגליה נעלי עקב גבוהות.


כמה ימים לפני האירוויזיון קיימה נטע סבב ראיונות בתקשורת הישראלית. נדמה היה כי חוץ מהפרגון שלו זכתה, הועמסו עליה גם טונות של ציפיות. “את יודעת שאם לא תנצחי אין לך לאן לחזור, נכון?", ירה אחד לעברה. שנייה ביקשה: “תבטיחי שלא תרזי לנו פתאום".



אבל במקרה של הזמרת הזו, חוצת היבשות, המגדרים והזמן, הראיונות האלה לא הפריעו. דווקא אנחנו, הבחורות הגדולות, רגילות למשקל שמניחים עלינו. נטע חייכה והבטיחה לעשות הכל. ציינה במקביל שהיא שם בשביל המוזיקה, גם אם לא תביא את הגביע.



***



כמה ימים לפני התחרות כתבתי לה הודעה: “נטע, אני כל כך גאה בך". היא, בתמצית ילדותית ומצחיקה האופיינית לה, שלחה לי בחזרה: “מרסל מוסרי! או מיי גאד!".



שתקנו שתינו. כאילו לא היינו צריכות המשך לשיחה הזאת. כי איכשהו, ואולי זו רק אני, הרגשתי שאני מכירה את עיניה הטובות מזמן. אולי משום שגם אמה לחשה לה בכל פעם כאשר ילד בגן העליב אותה: “את הכי יפה, הכי מוכשרת והכי טובה". או אולי משום שלמרות משקלה, גם היא, כמוני, לובשת צמוד, צבעוני ולעתים פרובוקטיבי.



עכשיו, בזמן הכתיבה, אני קצת מקנאה בה. כי הנה, אני, חצי שנה לפני חתונתי, אכנס בעוד שבועיים לחדר ניתוח קר, עירומה, כשמעלי רופא ומרדים, אעצום עיני ואתפלל שלא יכאב. וכשאפקח אותן, שעתיים אחר כך, קיבתי תהפוך קטנה יותר ותוך זמן קצר, בתקווה שהכל ילך כמתוכנן, אשיל ממשקלי קילוגרמים רבים. כן, אני מקנאה בה ומאחלת לה לא להיכנע - מי שמאמין בדרכו, מצליח.



גם אני מאמינה בדרכי, ויודעת שלעולם לא אהיה בחורה רזה. גם לא אחרי הניתוח. ובכל זאת, מאסתי בפשרת הביגוד, הפריון, הים והבריכה, בראיונות לתקשורת המתעסקים רק במשקל. תזכירי לי, נטע, איך מתעלים מעל כל זה, כי נדמה לי ששכחתי.



***



בן זוגי נרדם. החלשתי את הווליום של הטלוויזיה וביקשתי ממנו שיקום וילך למיטה. הוא התנצל חלושות וביקש שאעיר אותו אם ננצח. הלכתי אחריו וכיסיתי אותו.



בבוקרו של אותו יום הוא אמר לי שאני לא חייבת לעשות את הניתוח. “אני אוהב אותך כך ואוהב אותך גם בתוספת של 20 קילוגרמים", הוא הבהיר. ובכל זאת, הפרפרים באים אל בטני כשאני חושבת שככלה אצעד אליו בלי להתבייש.



והנה נטע עולה על הבמה והשכנה צועקת: “יאללה, נשמה, תביאי קצת כבוד לישראל". אני ממלמלת: “רק אל תחליקי, לאט, תחזיקי במעקה". ולרגע היא מביטה בקהל, זרקור ראשון על פניה והשקט - מופתי. ניכר כי היא לא מתכוונת להיכנע לדעות הקדומות, למיקרופון, לעצמה. היא כאן כדי לנצח.



היא מצביעה על גופה ומתחילה לשיר. אני נעמדת ומתחילה לרקוד איתה, לקפץ. השכנה מוחאת כפיים, ופייסבוק מתמלאת בדגלי ישראל. שלוש הרקדניות הנהדרות שמאחוריה אוחזות בכתפיה. עוצמה נשית.



וכשהיא מגיעה למשפט האחרון, “אני לא צעצוע", אני נעמדת על הספה וזוקפת ידי. בכל מעמד אחר אני מניחה שהייתי מובכת לעשות זאת, אבל לא עכשיו. אני בטוחה שכמוני עושים גם חברי הקהילה הגאה, נשים מדוכאות, נערות בעלות עודף המשקל וכמה גברים שלא מתביישים לפאר אישה גדולה.



ההצבעה מתחילה. ארז טל, בטלוויזיה, מרגיע את הצופים בכל פעם שישראל יורדת למקום השני או השלישי. “אל תדאגו", הוא מבטיח לנו, “זה עוד לא


אומר כלום". בלילה הזה של מוצאי השבת, כולם התאחדו למען מטרה אחת: ניצחונה של נטע. השופטים במדינות אירופה לא העניקו לנטע את המקום הראשון. עכשיו התקווה הגדולה היא קולות המצביעים, המעריצים, טעם הקהל ברחבי אירופה.



***



ההצבעה מסתיימת. המסך מתפצל. ישראל, קפריסין ואוסטריה. נציגת קפריסין עוצמת את עיניה וכמעט תולשת את היד לאחד המלווים שלה. המנחה מבשרת: “המדינה שהגיעה למקום השני באירוויזיון 2018 היא...". נדמה כי נטע כבר מקבלת את הסגנות, אבל אז מגיעה הבשורה: “קפריסין!". ולרגע שקט. נטע כנראה לא מבינה. השכנה שלי לא מבינה. גם אני לא. זכינו? ישראל זכתה באירוויזיון?



אבל הרגע הזה חולף במהירות. נטע ההמומה צועקת משמחה, והשכנה שלי מנשקת את בעלה. אני רצה לחדר השינה ומעירה את בן זוגי. “קום! זכינו! קום!". והוא קם, אוחז בכרית.



פייסבוק מתמלאת בהודעות על החגיגה הלילית בכיכר רבין. נטע עולה על הבמה, ואני מוזגת לי צ'ייסר. בן זוגי מצטרף ושואל אם אצליח להשיג לנו כרטיסים לאירוויזיון בירושלים.



בא לי לנשק את המסך, את הילדה־נערה־אישה הזאת ולהגיד לה תודה על כך שהצילה כל כך הרבה נערות שסובלות מדימוי גוף שלילי. על שעודדה כל כך הרבה אומנים בראשית דרכם. ובעיקר תודה על כך שהחזירה, לרגע קצר, את האחדות לעם ישראל. אני נשבעת שעל שולחן הניתוחים אקרוץ למנתח ואבקש שישמיע לי ברקע את “טוי". אירדם עם הקול הגדול של נטע באוזני ועם האור הגדול שלה בלבי.