יום שלישי שעבר. שמונה בבוקר. חדר השינה של אמא. כשהייתי קטן, הייתי מתפנק פה על המיטה, בינה לבין אבא, בכל שבת בבוקר, ועכשיו, בדיוק כאן, הכל נגמר. עוד נשיקה אחת במצח. עוד ליטוף שלא יחזור, בשיער הנעים. עוד פעם אחרונה מניח את כף ידה בתוך זו שלי, וזהו. פרידה.

בסוף היום הארוך הזה יגיע גם הלילה הראשון בלי אמא. את הימים שעברו עלינו בעשרות השנים האחרונות בלי לדבר, אני יכול לספור באצבעות שתי ידיים. הייתה לנו שיחה אחת לפחות במועד נזיל התלוי בזמן הפנוי, והיו את אלה בזמנים הקבועים. זו שלפני תחילת שידור בטלוויזיה, וזו שלפני כניסת שבת, וזו שעם צאתה. פעם, פעמיים, ולפעמים גם שלוש פעמים ביום.

לוח הזמנים החדש והמחורר, זה עם הכניסה למיטה בלי "לילה טוב" לאמא, הוא עניין בלתי נתפס. שוב ושוב מצאתי את עצמי השבוע בחצי הדרך לטלפן אליה, כדי לספר לה משהו. שוב ושוב מצאתי את עצמי ממשיך לבקש בברכת המזון "הרחמן הוא יברך את אמי מורתי", נזכר איך גם לפני 33 שנה, כשאבא הלך מאיתנו, התקשיתי במשך תקופה ארוכה להפסיק להתפלל לרפואתו.



# # #

לפני כמה חודשים, כשחזרנו מעוד אחד מאותם טיפולים כימותרפיים ב"קפלן", ישבנו, אמא ואני, לארוחת צהריים. אמא הסתכלה בתמונה שהכי אהבה בעולם - זו שבה נראה השבט הגדול והשמח שהביאה לעולם עם אבא, אלוף נעוריה - וברגע של גילוי לב סיפרה לי שלפעמים, כשהיא נזכרת מהיכן יצאה לדרך, קצת קשה לה להאמין כמה רחוק הגיעה. שוב חזרנו אחורה, יחד, אל המקום שבו הכל כמעט נגמר, וממנו גם הכל התחיל. שוב היינו על הרמפה המקוללת ההיא, כשברגע אחד, לפני 74 שנה, כשהיא עוד לא בת 14, נשארה ילדה יחידה בעולם.

"לחיות", הזכירה אחותי בלוויה, זה היה המוטו של אמא. "לחיות", "לחיות", "לחיות". לפני יותר מ־8 שנים, לקחנו אותה, רוחי ואני, לפגישה ההיא, הזכורה לרעה, עם הרופא באונקולוגית. יום קודם לכן קיבלנו, אנחנו הילדים, את תוצאות הבדיקות, ואלה הותירו מקום מועט לאופטימיות. עכשיו היה צריך ד"ר דינרמן להניח את הבשורה גם מול אמא. שעה קלה אחר כך ליווינו את אמא החוצה, שותקים, מחכים שתשבור את השקט, מצפים שתגיד מה עושים עם הפטיש הזה שנפל על הראש של כולנו. ואמא? היא, אלופת העולם ב"לחיות", נכנסה למכונית, ובפנים שלא מסגירות כלום ממה שמתחולל אצלה בפנים, פקדה: "לגבעת ברנר. נוסעים למשתלה".

זה היה אירוע שלא אשכח לעולם. במשך שעה ארוכה הסתובבנו במשתלה - כאילו לא יצאנו לפני שנייה מהרופא, כאילו לא בישר לפני רגע מה שבישר - והעמסנו. אנחנו דוחפים את העגלה, ואמא צועדת לצידנו עם המקל, וממלאת. עוד פרחים, ועוד צמחים, ועוד שיחים. אחר כך, כשהגענו הביתה, כמו מי שחוששת לבזבז זמן מיותר של חיים, העמידה אותנו בגינה והכריחה אותנו לשתול. כאן ועכשיו. הערב כבר החל לרדת, ואמא עמדה מעלינו, בראש המדרגות, כמו מנצחת בתזמורת, וחילקה הוראות. את זה תשים פה, את ההוא תשתלי שם. כאילו כדי לומר, שעם כל הכבוד למחלה הזו ולהחלטה מה עושים איתה, בינתיים יש כאן חיים שצריך לחיות.



אמא לא הסבירה לנו מעולם במפורש מה היא מצפה מאיתנו לעשות בעתיד, וכיצד הייתה רוצה שננהג. מילים היו מיותרות. חיי המעשה שלה דיברו בעד עצמם, והם היו בית ספר גבוה לעיקשות, לדבקות במטרה ולאמונה. אמונה פשוטה של מי שמלאך המוות ניסה לעמוד בדרכה מאז הייתה ילדה קטנה, ובכל פעם מצא אותה מנפנפת אותו כאילו היה זבוב טורדני, דורשת שלא יפריע לה. לפני כמה שנים, כשראתה בטלוויזיה כתבה שבה חולה סופני ששלח יד בנפשו צויר כגיבור, טלפנה אליי כועסת. "סגרתי את הטלוויזיה", אמרה לי. "לא רוצה לראות את זה".

מה שחוותה בילדותה - החל בבירקנאו וכלה במטהאוזן, דרך מחנה העבודה בפרייברג - חיסן אותה. כלום לא כאב לה. כלום לא הפחיד אותה. כשהאזעקות החלו להרעיש את המושב הסמוך לאשדוד, ופה ושם גם נפלו כמה רקטות, הודיעה לנו שהיא לא מתכוונת לקום, שממילא אין לה בבית ממ"ד, ושעדיף להסתובב לצד שני ולהרוויח עוד קצת שינה. כשהמטפלת שאיתה שידרה אותות מצוקה, החליטה לקום למענה ולעמוד איתה מתחת למשקוף של דלת השירותים. "קמתי, קמתי", הרגיעה אותנו.

# # #

כמו ממונה על מגדל פיקוח, היא ניווטה את החמולה המפוארת שלה ביד רמה. מטלפנת לנכדים, דואגת לנינים, לא מפספסת יום הולדת של אף אחד. מי שאיבדה את כל משפחתה בגיל ילדות, הפכה את המשפחה להכל.

אמא עבדה ב"לחיות" במשרה מלאה. אולי בגלל שהחיים לימדו אותה שלפעמים כשאתה לא חי מספיק חזק, אתה לא חי בכלל. אולי בגלל שמי שרק תנועת אצבע אחת של מנגלה הפרידה בינו לבין המתים, יודע להעריך את מה שניתן לו. כך או כך, אמא לא העניקה לעצמה הנחה בכלום. לא לה, ולא לאחרים. נזכרתי השבוע כיצד כשקמנו מהשבעה על אבא, ואני בן 15, הקימה אותי ושלחה אותי בחזרה לפנימייה. בלי הנחות יתום, ובלי הקלות. יש חיים שאותם צריך לנהל, ומהמשימה הזו אין התחמקויות. אמא, אם תרצו, ניסחה בכל בוקר מחדש את "פסקת ההתגברות".

כך בעבר, כך כשחלתה. אנחנו, מצידנו, התחלנו לדמיין את הסוף. אמא, מצידה, עברה ניתוחים, התמסרה לטיפולים, והלכה הלאה. ממשיכה לתפעל את המשפחה, ממשיכה לקום בבוקר למועדון, ממשיכה להתלהב מעבודת יצירה שהכינה, מספר שקראה, או מהרצאה ששמעה על תרבות רחוקה. שנתיים בלי טיפולים, חמש שנים איתם, העריך הרופא לפני יותר מ־8 שנים.

פעם בכמה בדיקות CT תקופתיות, הייתה מעלה את החשש שמא הפעם ילמד הצילום על נסיגה במצב. אנחנו, בתגובה, היינו צוחקים איתה ומזכירים לה שזה בדיוק מה שאמרה גם בפעם שעברה וגם בזו שלפניה. 8 שנים פיתחה הסכם אי לוחמה הדדי עם הסרטן. הוא לא הפריע לה, והיא לא הפריעה לו. 8 שנים ליווינו אותה פעם בשבועיים, כמו שעון, בלי הפסקה, למכון האונקולוגי. 8 שנים שמענו אותה מבקשת מהרופא לרווח קצת את הטיפולים, "כדי לא להטריח את הילדים שלי".

# # #

במשך שנים ארוכות סחבה לבדה את סיפור ילדותה, בלי לחלוק אותו עם איש. לא איתנו, גם לא עם אבא. ידענו שיש לנו אמא שהיא "ניצולת שואה", אבל לא היה לנו מושג מה זה אומר. לא ידענו איפה הייתה, ומה עבר עליה, וכמה סבלה, ועד כמה הייתה רעבה, ומה כאב לה ומה חשה באותם רגעים שבהם הופרדה מהוריה ומאחותה הקטנה, שאותם לא ראתה עוד לעולם.

"רציתי שתגדלו בריאים", אמרה לנו אחר כך, וכך גידלה אותנו. בריאים ושמחים. כן, פה ושם היו גם ההתנהגויות שהיו אופייניות למי שעברו את מה שעברה. היו התגובות שלה על חברים שלי, שעשו קרחת. היו ההערות שלה, כשמישהו הכין יותר מדי אוכל "שילך לפח". היו החתולים והציפורים, שהאכילה עד יומה האחרון בשאריות של לחם רטוב, העיקר לא לזרוק. וזהו.

בשני העשורים האחרונים החלה לדבר. אולי אלה השנים שעברו, אולי הנכדים שנולדו, ואולי בכלל היה זה שעון החול האוזל, שהביא אותה להבין שאם לא תספר לא יישאר כלום לדורות הבאים. "הסתכלי על הכל כאילו את מסתכלת דרך העיניים שלי", כתבה לבת שלי, שנסעה עם האולפנה למחנות בפולין, "תדמייני שהייתי בת 13 ונשארתי לבד".

היא התנדבה בבית העדות שבניר גלים, ואירחה בביתה קבוצות של חיילים, ושל בני נוער ושל כל מי שרצה לשמוע. שם, בשולחן פינת האוכל, הייתה מסיימת דרך קבע את השיחה, ומבקשת מהאורחים להוריד אחר כבוד את "התמונה" ולהעביר ביניהם. אמא נראית בה במלוא עוצמתה, מוקפת בשבט הגדול שהקימה עם אבא. 18 נכדים השאירה אחריה, ו־20 נינים.

לפני כמה שנים הקלטתי אותה לתוכנית מיוחדת ששודרה ביום השואה. ישבנו יחד שעה ארוכה, שוב מתחת לאותה תמונה, ודיברנו. ככל שרק יכולתי, ניסיתי אז להסיר מעט את גלימת קלמן הבן, ולעטות את זו של קלמן העיתונאי. לשאול את כל מה שהתקשינו כל השנים לשאול, ובעיקר להוציא מאמא, שסיפוריה נשמעו תמיד כמו רשימת מכולת טכנית, מעט רגש.

לחדור אל מה שעבר עליה ברגע ההוא שבו נפרדה מאבא ומאמא ומאחותה. להבין איך זה לעמוד במסדר בוקר בעירום, בבירקנאו של חודש אוקטובר. להרגיש איתה את מה שהרגישה ברגע ההוא שבו הציצה לתוך סיר הקפה וראתה לראשונה את בבואתה המגולחת, בלי הצמה היפה שטיפחה. להתחבר לכאב ולהשפלה שהביאה איתה סטירת הלחי שספגה מהנאצית, כשהתכופפה לקטוף מעט עשב כדי להשביע את רעבונה. המחשבה שאמא שלנו חוותה את כל זה, אבל לא הצליחה או לא רצתה להעביר לנו את הכל, הטריפה את הדעת. הניסיונות הללו, שלנו, לחלץ מעט לחלוחית, נדונו לכישלון. אמא לא הניחה אף פעם לחומת הרגשות להיסדק. היו בסיפורים שלה "לקחו אותנו", ו"העמיסו אותנו", ו"נסענו" ו"הורידו אותנו", אבל אף פעם לא מעבר לזה.

עכשיו, מול המיקרופון, אמא סיפרה על החזרה ממטהאוזן לברטיסלבה, העיר שבה גדלה, ועל הרגע שבו זיהתה על הרציף את מי שהיה המעסיק של הדוד שלה. אמא לא ידעה עד אז שהדוד והדודה, שהיו גם הם בדרך לאושוויץ, קפצו מהרכבת ושרדו את המלחמה. "הגעתי אל הבית שלהם וכל כך שמחתי לראות אותם", סיפרה לי, ואני, שניסיתי לתור אחר כל אזכור של רגש בסיפורי הימים ההם, עצרתי אותה ותבעתי הסבר. "מה זאת אומרת 'שמחתי'?", שאלתי. "את ילדה בת 14, את לבדך בעולם, כל מי שהכרת סביבך נשאר שם בבירקנאו, איך בדיוק שמחים ממשהו בעולם הזה?".

גם הניסיון הזה שלי לחלץ תשובה, רשם כישלון חרוץ. המגירות שאמא בחרה להותיר סגורות, נותרו כאלה עד יומה האחרון. ובכל זאת, גם אם תשובות מילוליות לשאלות הללו לא קיבלנו מעולם, את התשובה המעשית ראינו יום יום. אמא למדה לשמוח, ובעיקר למדה להודות מכל הלב על כל דבר ולכל אחד. לאביטל שחילקה את הסנדוויץ' בצהריים במכון האונקולוגי, ולאיילה שארגנה את ההרצאה במועדון בוקר במשק, ולילד שפעם הביא לה טלפון סלולרי כדי שתוכל להתקשר לעזרה אחרי שנפלה מאחורי הבית, ומחשש שייצא עם טראומה קיבל ממנה שוקולד כששבה מבית החולים.

# # #

אמא הייתה חלק מדור של אנשים גדולים. בניר גלים, המושב שבו גדלנו, הייתה לכל אחד מדור המייסדים, ניצולי השואה, החבילה שלו, ואנחנו, הילדים, מעולם לא הבנו איך הצליחו להניח את החבילה הזו בצד ולקום בבוקר, ולצחוק, וללדת ילדים, ולהמשיך קדימה. במשך עשרות שנים, הם לא הסתפקו בכך שלא סיפרו לנו, אלא בחרו שלא לדבר על מה שעברו גם ביניהם.

"שמנו את העבר בצד כדי לבנות את החיים", הסבירה לי פעם אמא. והם בנו, ועוד איך בנו. בנו משק לתפארת, עם דור בריא ושמח. כמעט בלתי אפשרי להבין איך הצליחו להעניק לנו חיים נהדרים שכאלה, בלי להותיר בנו שריטה.

השבוע, הגיעו אלינו הביתה אלה מהם שעדיין נותרו איתנו. חלקם עוד הולכים בכוחות עצמם, חלק אחר נעזר במקל או בהליכון, אחדים באו בכסא גלגלים, כולם - שאיתנו ושאינם - רשומים באותיות של זהב באלבום הקמתה של המדינה הזו. הייתה אצלנו מוגדי, שבגיל 90 אוטוטו נוסעת שוב ללוות קבוצה של בני נוער לאושוויץ, ושהשבוע נזכרנו איך שלחה אותנו בגיל 17, עם רישיון הרכב שקיבלנו זה עתה, כדי לחלק לעולים חדשים באשדוד את סירי האוכל שבישלה להם לשבת.

היה אצלנו דוגו, שניצל מצעדת המוות ושום אירוע במשק לא יכול להגיע לסיומו לפני שהוא צועק את ה"עם ישראל חי" שלו. היה אצלנו ישראל, שלפני 75 שנה זכה בעל כורחו לכינוי "הזמר מברגן בלזן" ולפני שבוע, בגיל 97, עמד על הקבר של אמא והתפלל "אל מלא רחמים". היו אצלנו רבים וטובים אחרים בני גילם.

מי שתהה פעם איך נראית תחיית המתים, היה צריך לבקר בניר גלים, ולהביט באבא, באמא ובבני הדור שלהם. דור של מי שקמו מעפר. דור של מי שמה שעבורנו נראה מובן מאליו, עבורו היה נס. דור של מי שראו בחייהם את הגלות בכיעורה, ואת הגאולה בתפארתה.

כי כשאמא שלי יושבת מול החלון הגדול שלה בפינת האוכל שלה, 70 שנה אחרי שנשארה על אדמת בירקנאו ילדה יחידה בעולם, ועל הקיר תלויה תמונת נכדיה וניניה, ומעבר לחלון חורש חקלאי יהודי את אדמת ארץ ישראל, אין לך קץ מגולה מזה.

# # #

"הנקמה שלי היא המשפחה הנהדרת שהקמתי פה", כך סיימה אמא את התוכנית שהקלטנו יחד, "זה מה שנותן לי סיפוק, וזה מה שנותן לי מטרה להמשיך עוד".

נוחי בשלום, אמא אהובה, זכות גדולה הייתה לנו לגדול בצלך. אנחנו נישאר כאן עצובים, ומתגעגעים ומעריצים. אבל את, אמא, יכולה להרשות לעצמך עכשיו לשחרר מעט, ולחייך, ולסכם את 87 וחצי שנותייך בסיפוק גדול. אינספור מאבקים ניהלת במסע הארוך של חייך - אינספור מהמורות וקשיים ומלחמות - ובכולם ניצחת. עד האחרון. לא מסע של כאב את חותמת כאן, אלא מסע שכולו ניצחון.

kalman.liebskind@maariv.co.il