ירדו מהפסים: אירועי המחאה בחיפה הם הוכחה שמשהו רע עובר על המדינה

אחרי שאמרנו את זה, צריך להציב שורה של שאלות לא פחות נוקבות גם לשאר המשתתפים בסאגה של הימים האחרונים. נתחיל עם המפגינים הערבים ועם פעילי השמאל. מתי בפעם האחרונה גיניתם את הטרור שמפעיל חמאס? מתי בפעם האחרונה הפגנתם נגד העובדה שחמאס ממשיך להכריז שהוא לא יניח את נשקו עד השמדת ישראל? מתי בפעם האחרונה פניתם לתושבי עזה וביקשתם מהם לקחת את גורלם בידם ולהשיג לעצמם שלטון אנושי והגיוני יותר? מתי בפעם האחרונה מחיתם נגד המשך חפירת המנהרות ובזבוז מעט המשאבים של הציבור העזתי על התעצמות חסרת תוחלת? מתי בפעם האחרונה קם איש ציבור ערבי (שאינו איוב קרא) ואמר את האמת לציבור שלו?

זו האמת: ישראל יצאה מרצועת עזה עד הסנטימטר האחרון. היא פינתה 21 יישובים פורחים, עקרה שדות וגנים והתייצבה על הקו הירוק, הקו שאתם מייחלים כל כך לראות כגבול בינינו. במקום להתייחס למהלך הזה כפיילוט למה שיכול לקרות גם בגדה, העם הפלסטיני שוחר השלום מינף אותו כדי להפוך את עזה לקן טרור רוחש רקטות ומנהרות. אם היו הפלסטינים מנצלים את הנסיגה הישראלית לבניית חייהם ובתיהם וליציאה לדרך חדשה, לא היה סגר, לא היה מצור, לא היה מחסור. היו פריחה ושגשוג וחיים חדשים ויפים בהרבה. אבל חמאס היא תנועה דתית קיצונית שטופת שנאה, שמטיפה להשמדת המדינה היהודית באוויר, בים, ביבשה, בכל מקום ובכל מזג אוויר.

זו האמת, חברים. אתם יודעים אותה אבל מעדיפים לעצום עיניים ולהמשיך לזעוק את הססמאות הנבובות שלכם. באמת, אתם מתכוונים "לפדות את עזה בדם וברוח"? מותר לשאול הדם והרוח של מי? הביטו סביב, ראו מה עוללו הססמאות הללו לאחיכם הפזורים ברחבי המזרח התיכון. לשם אתם רוצים להגיע? את עזה צריך לפדות אחרת לגמרי. ישראל עשתה את הצעד הראשון, הקשה וההכרחי בדרך לפדיון הזה. חבל שלא היה לה פרטנר.

אחרונים חביבים במסע התוכחה הזה הם מפגיני הימין, אבל בעיקר מנהיגיהם: נתניהו, ששתק כל החג אבל לא ידוע כמי שנוהג לכבות שריפות מהסוג הזה. ליברמן, שרוכב על גבם של איימן עודה וחבריו בהנאה גלויה, וגלעד ארדן, שמנסה גם הוא למנף מהסיפור הזה כמה קופונים פוליטיים. במדינה מתוקנת עם מנהיגות אחראית, אף אחד לא יעז להפוך כ־20% מהאוכלוסיה לאויבים מבפנים. ראשית, כי זה לא נכון. שנית, כי זה לא חכם. שלישית, כי זו הסתה.

כל מי שחי כאן יודע שרובם המכריע של אזרחי ישראל הערבים נאמנים למדינה, מעריכים את היותם שותפים בה ומתפללים שמונה פעמים ביום לחוסנה והצלחתה, פן ייאלצו לחיות כמו שאר ערביי המזרח התיכון. הדו־קיום חי קיים ובועט בתוכנו מדי יום באלף ואחד צורות ומקומות. בגליל, ביפו, בעכו, בנצרת, ברמלה ובלוד, בפזורה הבדואית ובחיפה. כן, בעיקר בחיפה. הרוב הדומם מנהל את חייו כשהוא חלק בלתי נפרד מהמרקם הישראלי הצבעוני והתוסס. מי שמנסה לסמן מיליון וחצי בני אדם כאויבים הוא חסר אחריות במקרה הטוב, פירומן לאומני במקרה הרע. באירועים כאלה מנהיגות צריכה לנהוג בדיוק להפך ממה שעושים המנהיגים שלנו: להוריד את גובה הלהבות, לקרר את היצרים, לקרוא לכולם לסדר. אבל כשכל אחד, מימין ומשמאל, מהצד היהודי והערבי, חושב רק על הקלפיות והרשתות החברתיות, התוצאה היא מה שקיבלנו. וזה די נורא.