המדיניות כלפי איראן, שעליה הכריז אתמול מייק פומפאו, מזכיר המדינה האמריקאי, היא רשימת החלומות של ראש הממשלה בנימין נתניהו. יש בה כל היסודות שנתניהו דרש לפני שנחתם הסכם הגרעין עם טהרן ב־2015 ואחריו, והן כורכות את הסכם הגרעין עם פיתוח טילים ועם מימון טרור וערעור משטרים.

ארה"ב הבהירה כי אין לה כוונה לשפר ולשפץ את הסכם הגרעין, אלא לנסח הסכם חדש, כזה שלא יאפשר לאיראן להעשיר אורניום לעולם. היא תובעת מטהרן גם להפסיק לייצר טילים בליסטיים, העשויים גם לשאת ראשי חץ גרעיניים, לחדול ממימון טרור לארגונים כמו חיזבאללה, לעצור את ההתפשטות שלה ברחבי המזרח התיכון ואת המעורבות שלה בסכסוכים מקומיים כמו בתימן, וכמובן - לסגת מסוריה.

הדרישה לנסיגה מסוריה היא אולי התנאי היחיד שסיכוייו להתבצע טובים משל אחרים. זאת משום שגם רוסיה כבר קראה לכוחות איראן לצאת משם. זהו המקום היחיד שבו יש הסכמה, גם אם עקרונית ולא אופרטיבית, בין שתי המעצמות. דרישה זו גם מתכתבת היטב עם השינוי בגישת מוסקבה. כפי שפורסם ב"מעריב־סופהשבוע" בשישי האחרון, הקרמלין קשוב יותר ויותר לדרישות ישראל שאיראן תיסוג מסוריה. גם אלה הן חדשות טובות לישראל.

בצד הדרישות שמציב ממשלו של הנשיא דונלד טראמפ, יש גם איומים. אם טהרן לא תקבל את הדרישות, היא צפויה לסנקציות חמורות שישתקו את כלכלתה. למעשה, ב־12 הדרישות של הממשל אין שיטת מקל וגזר, של עונשים והטבות. זהו פשוט אולטימטום שהממשל מציב בפני המשטר האיראני, בבחינת כזה ראה וקדש.

מייק פומפאו. צילום: רויטרס

פומפאו אמר כי ארה"ב תמשיך לעבוד בשיתוף פעולה עם בעלות בריתה, במיוחד באירופה. אבל זהו מס שפתיים. די היה לקרוא את הציוץ של דונלד טוסק, נשיא האיחוד האירופי, כדי להבין את התהום הנפערת משני עברי האוקיינוס. אין היא קשורה בהכרח לאיראן, היא רק ביטוי לכך שטראמפ רואה את עצמו כשריף ושהוא אינו סופר אף אחד, גם לא את בעלי הברית המסורתיים של ארצו. המסקנה של טוסק, וזה לא מופרך, היא שלא ניתן עוד לסמוך על ארה"ב, ושאיש איש לנפשו.

זה לא אומר שאירופה לא תתחשב עוד בוושינגטון, הרי אין לה ברירה. כבר עתה, עוד לפני שנוסחו הסנקציות, ברור לחברות אירופיות שאם הן ימשיכו להשקיע באיראן, זה יבוא על חשבון קשריהן עם חברות אמריקאיות ושהדבר יסב להן נזק כלכלי אדיר. כך שאין ספק שהן יעדיפו את הכלכלה האמריקאית על פני האיראנית. דוגמית למה שצפוי ראינו כבר בהודעת חברת האנרגיה הצרפתית טוטל כי היא משעה את השקעתה (המשותפת עם סין) בפיתוח שדה גז באיראן, שבו כבר השקיעה (ואיבדה) 40 מיליון דולר.

מבחינה זו, אפקט הדומינו צפוי להימשך. עוד ועוד חברות אירופאיות יבטלו, ישעו או ישקלו מחדש את יחסיהן עם איראן, מחשש שארה"ב תעניש אותן. כך שאיראן מוצאת את עצמה נדחקת לפינה. מנהיגיה מתחילים להבין את המציאות החדשה שאליה הם נקלעים, והם נבוכים. בפניהם שלוש אפשרויות: לפרוש מהסכם הגרעין ולהודיע על חידוש תוכנית הגרעין, אך ולהיות מבודדים עוד יותר תחת משטר סנקציות חסר תקדים; להישאר בהסכם ולקוות שבאמצעות הקשרים עם רוסיה, סין ואירופה, הם יצליחו איכשהו להחזיק את כלכלת המדינה; או לא לקבל בשלב זה החלטות נמהרות. נראה שטהרן בוחרת באפשרות השלישית - לחכות להתפתחויות.

התביעות של ממשל טראמפ הן יותר תקוות ופחות אסטרטגיה מגובשת. איראן היא מדינה למודת סבל, בעלת גאווה לאומית, ששרדה בעבר בנחישות מלחמה של שמונה שנים עם עיראק ושש שנים תחת משטר עיצומים בינלאומי בגלל תוכנית הגרעין שלה. כך שלא צפוי שהם ימהרו להיכנע לאולטימטום של טראמפ.

נאום פומפאו: טראמפ הגשים את רשימת החלומות של נתניהו

חברות אירופיות יבטלו, ישעו או ישקלו מחדש את יחסיהן עם טהרן, מחשש שארה"ב תעניש אותן. בפני איראן שלוש אפשרויות: לפרוש מההסכם, להישאר ולשרוד או להמתין