לצופה מהצד, תולדות ההפגנה בחיפה הן רשומון עצוב. ברור שהתחולל שם בלגן מיותר, אבל כל אחד מהצדדים מספר סיפור אחר, וקצת קשה לדעת מה באמת קרה. מה שבטוח, מפגין אחד מצא את עצמו עם רגל שבורה. על פניו, הרשומון הזה נראה כמו אוסף היתממויות. המפגינים, מצדם, לא עשו כלום. בסך הכל מימשו את זכותם האזרחית. המשטרה גם היא טלית שכולה תכלת - בסך הכל ניסתה לשמור על הסדר ועל שלום הציבור. וחברי הכנסת - גם הם טהורים וצחים - בסך הכל כועסים שכוחות המשטרה דיכאו את ההפגנה, לטענתם, בברוטליות.


אז מה בכל זאת קרה? קודם כל, בואו נסכים שלא פשוט להיות שוטר בהפגנה שבה צועקים: "בדם ואש נפדה את פלסטין". גם אם זו הפגנה לגיטימית, שאיפה לשלום קשה לומר שיש בה. בסיטואציה כזו צריך לדעת איפה עובר הגבול בין הבעת דעה, קיצונית ככל שתהיה, לבין הפרת סדר. כמו תמיד, כשאחד מניף דגל פלסטין והשני דגל ישראל, קל לעמוד מהצד, לשמוח באווירת המכות, ולהחליט איזה צד אתה מעודד. הרבה יותר קשה להיות שם כנציג כוחות הביטחון ולהחליט איפה עובר הקו ומה לעשות עכשיו.
 

אבל בלי קשר לכך שעבודת המשטרה אינה פשוטה, מפגין לא צריך לצאת מהפגנה עם רגל שבורה. רק שבמקום שכולנו נמצא את עצמנו מסכימים על הרצון למגר אלימות, נבחרי הציבור שאמורים לקדם את המסר הזה על פני הכל, בפועל באו במטרה לרכוב על גלי הבלגן. אם ח"כ איימן עודה בוחר לקלל שוטר, שלא יצפה ליחס של כבוד, גם אם "השוטר התחיל". אותו דבר לגבי ח״כ עאידה תומא־סלימאן, שקוראת לישראל מדינת טרור, אבל לגבי חמאס "לא רוצה לערוך השוואות והקבלות".

אביגדור ליברמן ואיימן עודה. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

מי שמתבטא כך, שייקח בחשבון שהוא לא מאפשר לקחת שום דבר שהוא אומר ברצינות. אם לדידה היא חברת כנסת במדינת טרור, אז היא נציגת הטרור, ולכן אין סיבה שמישהו יקשיב לה. וזה חבל, בעיקר משום שבאמת דרושה בדיקה לגבי נסיבות שבירת הברך של המפגין ג׳עפר פרח, שממנה יוסקו מסקנות לגבי האלימות המשטרתית לכאורה. 
 



בעיקר נמאס מכך שתמיד אפשר לסמוך על נציגי הציבור שיוסיפו עוד קצת שמן למדורה. וזה כולל את התגובות המתלהמות של כבוד שר הביטחון, בכל פעם שהוא מגלה שהוא שוב ירד בסקרים. עם כל הכבוד לביקורת על חברי הכנסת הערבים, אין שום הצדקה לקרוא להם "מחבלים". לסיכום, מילה אחרונה לחברי כנסת שמרוב שאיפה לדו־קיום, איכשהו תמיד מוצאים את עצמם בסיטואציות שבהן כולם יוצאים משלוותם: דמוקרטיה היא לא ארץ אגדות שבה יש "זכות" לעשות ככל העולה על רוחך בלי שיהיה על כך מחיר.

עם כל הכבוד לזכות ההפגנה ולחופש הביטוי, אי אפשר רק לדרוש את אחרונת הזכויות הדמוקרטיות, בלי להתייחס לכך שכנציג ציבור יש לך גם חובות. חובות לשמור על הסדר, ולהבין שאם נהיה קיצונים, יהיו לכך תגובות תואמות. וכן, חובות לתת דוגמה אישית לכיצד צריך להתנהג במדינת חוק. הם גם יכולים להמשיך ככה כמובן, זאת זכותם. רק בבקשה, שלא יעמידו פני מופתעים שהמסר שלהם לא עובר ושהם לא מצליחים לקדם שום דבר.