חילופי הצעקות והצרחות בכנסת בין ח"כ עיסאווי פריג' ממרצ לבין השר לביטחון הפנים גלעד ארדן הם עניין חם לחדשות הרגע, אבל גם קצף על פני גל גדול ועמוק הרבה יותר של מתחים ושאלות בחברה הישראלית. פריג' טוען שהאלימות של המשטרה כלפי המפגינים הערבים קשה יותר מאשר כלפי מפגינים יהודים. האם זה נכון? המשטרה פועלת בכוח ובאלימות כלפי מפגינים, זה ברור. למפגינים זה תמיד ייראה ככוח מופרז, מוגזם ולא צודק. הם תמיד יחזרו הביתה מזועזעים ומלאי סיפורים על מכות, דחיפות ופציעות. כל מי שקורא חדשות מכיר גם את טענת "לא השתתפתי בכלל בהפגנה, סתם עברתי שם, ופתאום שוטר התנפל עלי".

זה אומר שלמשטרה יש די אלימות בשביל כולם והיא לא מפלה. אני בטוח שניתן ללקט הערות כאלה גם בזמן ששוטרים מפנים מפגיני ימין, מתנחלים, חרדים, טבעונים או חסרי דיור. קל לגלות בכל ארכיון חדשות צילומים של מפגין שהופל על הקרקע או צילום חזק של עשרות שוטרים מול אדם בודד, שנראה תמיד צודק כשהוא עומד לבד מול לובשי מדים שלהם אלות ומגיני פרספקס. תמונה כזו מפינוי עמונה, של נערה מול שוטרים שצילם עודד בלילטי, זכורה לי במיוחד וזכתה אפילו בפרס פוליצר לשנת 2007. עם זאת, יש לזכור שרק בהפגנות של ערבים נספרו הרוגים מירי שוטרים.

תמיד ייראו את תגובת המשטרה כמוגזמת. הפגנה ערבית בחיפה, צילום: מאיר ועקנין, פלאש 90



האם לא הגיע הזמן שהח"כים הערבים יפסיקו להזדהות עם אויבינו?

מצד שני, יש הרגשה שחברי הכנסת הערבים החליטו בדעה צלולה להתייצב לצד אויבי ישראל. אם הם היו מבקשים לחקור את אלימות המשטרה כלפי כל מפגין, בשם מאבק לזכויות המפגין, זה היה מאבק מכובד. אבל ההרגשה של הישראלים היא שהמטרה שלהם היא להבליט ולנפח תמיד את העובדה שהמשטרה תוקפת באלימות ערבים ובפחות אלימות מתנחלים או אנשי ימין.

האם לא הגיע הזמן שחברי הכנסת הערבים יפסיקו להקדיש את חייהם להזדהות עם אויבי מדינת ישראל, ביניהם החמאס? אני חולם על היום שבו הם יזעמו מעל דוכן הכנסת על אלימות המשטרה כלפי מפגינים מכל סוג שהוא. כשמדברים בחום על חשיבות ההגנה על שומרי הסף, בין היתר על כוחות המשטרה, הציבור בישראל מתבלבל. פעם שומרי הסף הם קדושים שאין לגעת בהם ובמפכ"לם, ופעם הם כוחות החושך האפלים ביותר. תלוי את מי הם תוקפים.