מדי יום נשמעות האזהרות: נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לא יהיה נשיא תמיד. יום יבוא, אולי בקרוב, והוא יוחלף על ידי נשיא מהמפלגה הדמוקרטית; ואם ישראל תמשיך לעבוד איתו, במוקדם או במאוחר יבוא החשבון והוא יהיה כבד מאוד. השכם והערב אנו שומעים שהשמאל האמריקאי מחכה לנו בסיבוב.
אין ספק כי יש בסיס לאיומים הללו. סקר מכון פיו מינואר משקף את ממדי הבעיה. אומנם התמיכה בישראל הולכת וגדלה בקרב הרפובליקנים (כ־80% מהם תומכים בישראל כנגד הפלסטינים לעומת 5% התומכים בפלסטינים במאבקם נגד ישראל), אבל בקרב הדמוקרטים המצב שונה: 35% מהדמוקרטים הליברלים תומכים בפלסטינים, ורק 19% תומכים בישראל. המצב טוב יותר בקרב דמוקרטים המגדירים עצמם מתונים: 35% תומכים בישראל ו־17% תומכים בפלסטינים. אבל גם נתון זה אינו מעמעם את העובדה כי הפער בין המפלגות בכל הקשור לישראל הולך וגדל.

אות לקיטוב הגיע כאשר הדמוקרטים החרימו את טקס פתיחת השגרירות בירושלים ואת המסיבה שערכה שגרירות ישראל בוושינגטון לרגל המאורע. איך ישראל אמורה להתמודד עם הבעיה הזאת? ראשית, עלינו להבין את מקורות הפער בתמיכה בישראל, אחד מהם קשור לטראמפ. מעולם לא היה נשיא אמריקאי שחווה דה־לגיטימציה אישית בקרב מתנגדיו באופן קיצוני כל כך. עבור הדמוקרטים טראמפ הוא פרסונה נון־גרטה. כל דבר הקשור אליו, כל עמדה שהוא נוקט, כל מהלך שהוא מבצע, נתפסים בקרב הדמוקרטים כדבר פגום מוסרית.

דוגמה מצוינת לכך היא התנגדות הדמוקרטים להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים. ב־1995 העביר הקונגרס חוק המחייב את הממשל להעביר את השגרירות לירושלים כמעט פה אחד. מאז, מדי שנה, שני הבתים פרסמו הצהרות שעברו ברוב מוחץ, ובהן דרשו מהממשל לקיים את החוק. זאת ועוד: בארבע מערכות הבחירות האחרונות לנשיאות הכירה המפלגה הדמוקרטית במצעה בירושלים כבירת ישראל וקראה לממשל להעביר את השגרירות.
טראמפ כיבד את דבר הקונגרס. אבל רק מעט דמוקרטים בירכו על המהלך, ולא מעט דמוקרטים בכירים - לרבות מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בבית הנבחרים ננסי פלוסי והסנטורית הבכירה דיאן פיינשטיין - ביקרו אותו בחריפות.



הגורם השני לנטישת ישראל על ידי הדמוקרטים הוא הדינמיקה האידיאולוגית בתוך המפלגה. בשנים האחרונות, בהשראת ברק אובמה, אך גם כתוצאה מתהליכים חברתיים ואינטלקטואליים שמתחוללים בשמאל האמריקאי, מתנהלת מלחמה בתוך המפלגה הדמוקרטית. מצד אחד, ישנו האגף הליברלי שדוגל בערכים ליברליים אמריקאיים קלאסיים, כגון חירויות הפרט ושוויון זכויות, ושמאמין שאמריקה עוצמתית היא דבר חיובי. לעומת אגף זה עומדים אלו הדוגלים בפוליטיקה של זהויות, המצדדת בכל מי שמסווג כחבר בקבוצת מיעוט מיוחסת.

התכלית של פוליטיקת הזהויות היא להפסיק לשפוט אנשים על פי הישגיהם ויכולותיהם, ולשפוט אותם על פי שייכותם הקבוצתית: אתנית, מגדרית, גזעית. ה"ניו יורק טיימס" נתן ביטוי לתפיסה זו בכותרת השבוע שבה עסק בתוצאות הבחירות המקדימות למשרת מושל מדינת ג'ורג'יה: "היסטוריה נעשתה בג'ורג'יה: סטייסי אברמס הייתה לאישה השחורה הראשונה שניצחה בבחירות מקדימות והפכה למועמדת הראשונה של מפלגה גדולה למשרת מושל, לאחר שניצחה בבחירות המקדימות של הדמוקרטים", זעקה הכותרת בחגיגיות.



אבל מי היא האברמס הזאת? מה עמדותיה, מה היא השיגה בחייה עד כה? זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שהיא אישה והיא שחורה. הבעיה של ישראל בעולם הנשלט על ידי פוליטיקה של זהויות היא שאלה שבחרו את ההיררכיה של זהויות חושבים שישראל, היהודים שתומכים והנוצרים הציונים נמצאים בצד של הרעים. בעולמם אין זכות ערעור. ישראל ותומכיה הושמו בצד הרשעים, ועלינו לקבל את הדין. לעומתנו, הפלסטינים קיבלו מקום של כבוד בצד המדוכאים האהובים.

לנוכח הפופולריות הכמעט מוחלטת של אובמה בקרב הדמוקרטים טושטש הוויכוח בין האגף הליברלי לאגף הדוגל בפוליטיקת זהויות. אך בזמן שהליברלים נאחזו באובמה בשלל דרכים, לרבות במתן דרור לעמדות אנטי־ישראליות, הנשיא לשעבר חיזק מאוד את המחנה הנגדי והביא לכך שהסנטור ברני סנדרס - ספינת הדגל של השמאל הרדיקלי במפלגה - השיג תוצאות מרשימות בבחירות המקדימות של המפלגה נגד הילרי קלינטון, שנחשבת למתונה.

לצמצם את התלות

ישראל מן הסתם אינה משפיעה על התהליכים שעוברים על הדמוקרטים ואינה אחראית לשנאה הפתולוגית שלהם כלפי טראמפ. ועדיין, איך עליה להתמודד עם הקיטוב שלא היא יצרה ושאין באפשרותה לצמצם? הדמוקרטים מייעצים לישראל להתרחק מטראמפ ולא לנקוט שום מהלך שהם אינם תומכים בו. למשל, בכל הקשור למימוש הזכויות הריבוניות של ישראל בירושלים רבתי, ביהודה ושומרון וברמת הגולן. נראה שאם הממשלה בפרט וישראל בכלל יפסיקו להודות לטראמפ על תמיכתו בישראל וישמרו אמונים למדיניות הפרו־פלסטינית של אובמה, אז הדמוקרטים יכעסו עלינו פחות וכאשר יעלה נשיא דמוקרטי לשלטון הוא לא ישמור לנו טינה.

יש שתי בעיות בגישה זאת. ראשית, היא אומרת לנו שעלינו לוותר על ציפור אחת ביד לטובת ציפור שעפה למרחקים. הרי שיעורי התמיכה של הדמוקרטים בישראל הולכים ומצטמקים. לא ניתן להניח כי נוכל לשתף פעולה עם נשיא דמוקרטי עתידי. אם התהליכים הנוכחיים יימשכו, הסיכוי שיהיה עם מי לדבר בבית לבן דמוקרטי אינו גדול.

הבעיה השנייה היא שלנוכח הירידה בתמיכה בישראל בקרב הדמוקרטים, ברור כי על ישראל להשיג את המקסימום האפשרי מהממשל הידידותי המכהן כיום. כמו כן, ברור שעלינו לצמצם למינימום את התלות האסטרטגית ארוכת הטווח של ישראל בארה"ב. בהקשר זה על ישראל לפעול בשלוש זירות בו־זמנית: להבטיח את האינטרסים ארוכי הטווח ביו"ש באמצעות החלת החוק הישראלי על שטחי C; לבטל את הסיוע הצבאי מארה"ב ולהמיר אותו בפרויקטים משותפים לפיתוח מערכות לחימה; ולצמצם את היכולת של חיזבאללה לאיים עלינו בטילים, תוך ערעור המשטר באיראן.

הדמוקרטים שמזהירים את ישראל שמא תהפוך לנושא מפלגתי, נושאים באחריות למצב הזה. הם החליטו מסיבות אלקטורליות ואידיאולוגיות לחבק את הגישה הטוטליטרית של פוליטיקת הזהויות, אשר מבטלת את החשיבות הנורמטיבית והמעשית של המציאות ושל העובדות לטובת סולם מסכנות שחיבורו למציאות מקרי בהחלט. והם אלה שהחליטו לשלול את הלגיטימיות של הנשיא ולהתנגד לכל מהלכיו, לרבות מהלכים שתמכו בהם במשך שנות דור.
לישראל יש אינטרס להגדיל את התמיכה בה בקרב חברי שתי המפלגות. ולעומת מה שמייעצים הדמוקרטים, יש רק דרך אחת לקדם את האינטרס הזה: על ישראל לתמוך בתומכיה ולהתנגד למתנגדיה, ללא קשר לשייכותם המפלגתית. טראמפ נתמך בידי ישראל לא משום שהוא רפובליקני אלא משום שהוא תומך בישראל. מצב זה תופס גם לגבי דמוקרטים, כמו מנהיג המיעוט בסנאט צ'רלס שומר.

אל לישראל להיגרר לוויכוחים הפנימיים בחברה האמריקאית. ירושלים מעוניינת בשלוש סוגיות בלבד: התמיכה בה, ההתנגדות לגורמי טרור וג'יהאד והמאבק באנטישמיות. בכל הקשור לסוגיות אלה, על ישראל לתמוך בכל מי שנמצא לצדה ולהתנגד לכל מי שמתייצב נגדה. טראמפ הרוויח ביושר את אהדת ישראל. תוך מתן תמיכה בו, עלינו להבין כי הדמוקרטים צודקים: טראמפ לא יהיה בבית הלבן תמיד. ועל כן עכשיו הזמן להבטיח את האינטרסים הישראליים בשלל סוגיות אסטרטגיות, כדי להתכונן ליום שכבר אורב לנו בפינה.

tguvot@maariv.co.il