הסרט המדובר בפסטיבל דוקאביב הוא "המחתרת היהודית" של שי גל, על אנשי הימין המתנחלי שעם השנים הגיעו לעמדות כוח בשלטון, שמהן הם ממשיכים לחלום על בית מקדש שלישי. מי שצופה בו מכנה את הסרט ״מטריד״, ״מעורר חלחלה״ ו״מפחיד״, ולא מצליח להבין איך עמדות משיחיות קיצוניות כאלה קשורות לקונספט המקורי של הציונות החילונית הליברלית. ועדיין, אחרי שמתחלחלים מהצפייה, מתאוששים וממשיכים הלאה. איך זה קורה?

שפינוזה ופילוסופים אחרים אמרו שכל עמדה שמקצינים אותה למעשה מתהפכת, כי יש גבול לכמה שאפשר למתוח עמדה כלשהי, ערכית ככל שתהיה. ערכים אינם לינאריים, ולכן אי אפשר להקצין אותם, משום שאז הם לא מתחזקים בקצוות אלא מתעוותים. יש להם איזשהו גבול. הבעיה היא שזה נכון לא רק לגבי עמדות ״ארץ ישראל השלמה, ויהי מה", אלא גם לגבי העמדות הרשמיות של השמאל.

קחו כדוגמה את השיח בנושא זכויות אדם והמקום שאליו הוא הגיע. הרי אנחנו כבר יודעים שאיראן מממנת את ההתפרעויות בגבול עזה. אנחנו גם יודעים על שקרי חמאס ששולח נשים, נערים וילדים לפרוץ את הגדר ומספר להם שבהם לא יירו, למרות האזהרות הברורות של צה״ל. אבל מאבירי הזכויות נמשיך לשמוע את המילה ״טבח״ גם אחרי שחמאס אישר ש־50 מההרוגים היו פעילים שלו. גרוע מכך: לא נשמע אף מילה על הניצול הפושע של אזרחים במצוקה על ידי איראן, חמאס או חיזבאללה. אז איך זה יכול להיות שאבירי זכויות מאשימים בלהט את מי שיורה בנער בן 14 שחוצה גבול בתוך אספסוף מתפרע, אבל מתעלמים ממי ששולח אותו לקו אש ברור ויודע שהוא מסכן את חייו?



כשהשיח הערכי על זכויות נמתח מדי - כמו כל עמדה קיצונית - הוא מתהפך. כשמתחילים לתת יותר מקום לזכויות של אלה שעוברים על החוק ופחות מקום לזכויות של אלה ששומרים עליו או אמונים על שמירתו, משהו מתעוות. השאיפה היא למקסם זכויות, אבל הרבה פעמים מימוש זכות של אדם אחד בא על חשבון מימוש זכותו של אחר. גם במקרה של המהגרים מאפריקה ותושבי דרום תל אביב. מרוב שרוצים להיטיב עם מהגרים אומנם מקדמים זכויות של קבוצה מסוימת אבל באותה נשימה רומסים אותן עבור קבוצה אחרת. אז מה מרוויחים משיח כזה?

למעשה כמעט כל עמדה שהשמאל הקצין אותה, התהפכה בלי להרגיש. גם הקריאה למגר אלימות. אי אפשר לקרוא לחתונה שבה רוקדים עם סכינים ״חתונת הדמים״ ובאותה נשימה לקרוא להתפרעויות ההמוניות בעזה, שמגיעים אליהן עם סכינים וססמאות מוות ושורפים בהן שדות, ״הפגנות לא אלימות״. כך גם לגבי הצדקת יידוי אבנים או גילויי הבנה לאינתיפאדה, לדקירות ולפיגועי התאבדות שלכאורה מאפיינים כל עם מדוכא, לדבריהם. כל הטענות האלו לא עולות בקנה אחד עם המילה ״מוסרי״, ולא משנה באיזו לגיטימציה פסאודו־אינטלקטואלית ינסו להצדיק את זה. זה בדיוק כמו מתן הצדקה לרוצח או אנס, כי הייתה לו ילדות קשה.



אפשר להמשיך לערכים נוספים: לא ייתכן להילחם בהכללות, אבל לצאת נגד כל הדתיים באשר הם. לא ייתכן לקדם פלורליזם, אבל להתנגד אוטומטית לכל הפרדה בין נשים וגברים. אם זו הדרך שהחרדים רוצים עבור עצמם, חילונים אינם יכולים להחליט שהם יודעים יותר טוב מהחרדים מה נכון בשבילם. התשובה לשאלה איפה עובר הקו בין ערכים חילוניים לבין מתן חופש לחיות כפי שאדם רוצה ומבין, גם אם הוא שמרן או מיושן, אינה פשוטה וחד־משמעית. כשפוסלים דרך חיים שלמה כי היא לא מסתדרת עם הערכים שלי, זו הקצנה של המילה ״סובלנות״, שפשוט הופכת את משמעותה.

בעצם, בוויכוח השמאל־ימין הנוכחי בישראל אין יותר נצים ויונים. יש רק נצים: נצי ימין ונצי שמאל. האחרונים אולי מתבטאים באופן רהוט יותר, אך מי שמגבה את אבו מאזן כשהוא מצהיר על שלושה ימי אבל על הרוגי פרעות הגדר בעזה, אחרי שסירב במשך חודשים להעביר להם כסף וחשמל, לא מעביר מסר יוני. מי שהפך למסביר הלאומי של עמדות חמאס, הוא נץ. כשאנשי שמאל נשמעים כמו ארדואן, שאומר ש״ישראל מתנהגת כמו הנאצים וצריך לקחת אותה להאג״, אולי זה סימן לעצור ולבדוק מה קורה.

הטרגדיה היא שהשמאל הישראלי היה באמת יכול לקדם שלום ואחווה אילו היה משתחרר מהקיבעון הזה. הטעות הגדולה של מחנה השמאל התחילה כשבמשך תקופה מסוימת נדמה היה שאם יופעל מספיק לחץ בינלאומי על ישראל, ״יכריחו״ אותנו לקבל את פתרון שתי המדינות והכיבוש הלא מוסרי יסתיים. אבל המחנה הרחיק לכת עם המניפולציה הזו, ולא שם לב שהיא חצתה קו, המשיכה רחוק מדי, והתהפכה, כפי שקורה בכל הקצנה. אין פלא שבסוף הטקטיקה נכשלה.

כך שהבחירה בשמאל כיום היא בחירה קיצונית. אבל שמאל אמיתי לא יכול להרשות לעצמו להיות קיצוני, משום שהוא אמור לייצג מתינות מעצם הגדרתו. מי ששוחר שלום והקשבה לא יכול להיות קיצוני מדי, כי בקיצוניות אין שלום או הקשבה אמיתית. לכאורה זה כבר ברור לכולם. למען האמת, אחרי כל הספינים של השנים האחרונות, כבר אין טעם לכתוב עוד מאמר לעוס ״נגד השמאל״, כי זה הפך בנאלי מדי, ביביסטי מדי, קל מדי. מה עוד אפשר לומר שטרם נאמר? אין מה לומר. אבל זה לא מאמר נגד השמאל, אלא מאמר שמבקש מהשמאל האמיתי לחזור. לא למען עצמו, לא למען איזה ערך אוטופי שאפשר להרצות עליו באיזה כנס בחו״ל, אלא למען השפיות בישראל.

בבחירה בין נצי השמאל לנצי הימין, אין ספק שהנצים המקוריים מנצחים. זה די טבעי. אין לנו פריווילגיה לשגות בחלומות כמו בנורווגיה או בדנמרק, אין לנו אופציה להעלים עין כפי שעושות צרפת או אירלנד. כרגע ובעתיד הנראה לעין השכונה שבה אנחנו גרים היא לא אירופית או צפון אמריקאית, ואומנם אפשר לנסות להשפיע עליה ככל שניתן, אבל חייבים חיבור כלשהו למציאות הביטחונית. לכן גם השמאל שלנו חייב להיות שפוי יותר. כל עוד הוא לא יתמתן ויתאפס על עצמו, נהיה כולנו תקועים עם הימין. אם כבר נצים - לפחות כאלה שישמרו עלינו במקום על קיצונים אחרים, לא?

כמה שאנחנו זקוקים לשמאל אמיתי. לא כזה שמחפש שליליזם בכל דבר, לא כזה שמרעיל בארות, אלא כזה ששואף לשלום. כזה שמציע אלטרנטיבה מורכבת ומתונה לקיצוניות שמאיימת מימין, ולא מתלהם בקיצוניות נגדית שמתאבדת מרוב ״ערכים״. איפה אנשי השלום האמיתיים?

tguvot@maariv.co.il