1. עבר את הגבול


מפקד חיל האוויר אלוף עמיקם נורקין עצבן השבוע את הבוסים שלו. נדמה לי שלא שר הביטחון אביגדור ליברמן וגם לא הרמטכ"ל גדי איזנקוט אהבו את הרהב הנורקיני בכנס חילות האוויר, עם התמונה הדרמטית של "אדיר בשמי ביירות". אם היה לחיל האוויר יחצן, הוא בטח היה אוהב את זה. אבל חיל האוויר הישראלי צריך יחצן בערך כמו ששרה נתניהו צריכה רכב משוריין. 
 

אין לישראל מותג עוצמתי יותר מחיל האוויר, אולי המוסד. אז בשביל מה היה צריך את השואו הזה? אלא אם כן יתברר שמישהו כאן קיבל ריטיינר מ"לוקהיד מרטין", או לפחות הנחת סלב על החמקן הבא. "נורקין הוא טייס מצוין, הוא כנראה הטייס הכי טוב במזרח התיכון ואולי בעולם, וזה לא נאמר בציניות", אמר השבוע מי שאמר. "בכל הקשור להתנהלות שאינה טיסה, יש לו בעיה".




הרוסים, האיראנים, הסורים ואפילו האמריקאים יודעים מי ומה טסים בשמי ביירות. אף אחד לא חושב שישראל השקיעה מיליארדים בשתי טייסות חמקן כדי שיחלידו בהאנגרים. אם רוצים להעביר את המסר הזה, אפשר להדליף בשקט תמונה לעיתון או לאתר זר ולהשאיר סימן שאלה, כדי לייצר באזז. כשמפקד חיל האוויר מייחצן את החיל שלו ואת ביצועיו בראוותנות כזו, כולל תמונה של מטוס ישראלי מפר את הריבונות הלבנונית בריש גלי, זו תקיעת אצבע מיותרת בעין. אם כבר, נורקין יכול היה לזמן פרזנטור מקצועי יותר, עם אנגלית טובה למשימה הזו. ביבי, נניח. 
 

וברצינות: אסור שרצף ההצלחות הביטחוניות הנדיר והחשוב של השבועות האחרונים יעביר את בחורינו הטובים על דעתם. קו הגבול הדק בין ביטחון עצמי ומקצוענות להתרברבות מיותרת נחצה השבוע. לא היו נפגעים ולא נגרם נזק, אבל מומלץ לכל העוסקים במלאכה להקדיש חצי שעה לסקירה מהירה של עיתונים מהמחצית השנייה של 1967, עם אלבומי הניצחון וההצהרות הבומבסטיות והאמונה שהנה קמה לה מעצמת־על עולמית בלתי מנוצחת על גדות הירקון. איך זה נגמר, כולם יודעים.


2. זה שיודע לחיות 


ההערכה בישראל היא כי צוות השלום של דונלד טראמפ יציג את תוכנית השלום הנשיאותית אחרי הרמדאן. כלומר לקראת סוף יוני. כוכבית אזהרה: התוכנית הזו כבר כמעט הוגשה פעמים רבות, ובכל פעם נזנחה מחדש. כששואלים בוושינגטון מה יעלה בגורלה, מקבלים מגוון תשובות החל מ"לא יהיה כלום כי אין כלום" ועד "תכף ומיד תוצג כאן העסקה המושלמת שעליה טראמפ חלם, וביבי ואבו מאזן יצעדו חבוקים יחד אל השקיעה". 


האמריקאים כבר מתדרכים כי הסוכרייה שיקבלו הפלסטינים היא בירה במזרח ירושלים (אבו דיס), כולל שכונות ערביות במזרח העיר שיעברו לריבונותם. בדיוק כפי שדיווח יניר קוזין ב"מעריב" לפני כשבועיים ובדיוק כפי שתכננה ח"כ ענת ברקו (הליכוד) בתוכניות מפורטות ומשורטטות שהכינו צוותי עבודה במעקב ובידיעת ראש הממשלה בנימין נתניהו, ופורסמו בעמודים האלה.
 

שלום ייצא מזה? כנראה שלא. כשנשאל השבוע מי שנשאל איך יגיב נתניהו על התוכנית, ענה: "נדע לחיות עם זה". חשוב להזכיר שנתניהו ידע לחיות גם עם תוכניות השלום מתקופת ברק אובמה. הוא עובד ב"לדעת לחיות". ביבי זרם מצוין ב"מסלול לונדון" עם דניס רוס וחוסיין אגא, נציגו של אבו מאזן - מסלול שיצר ויתורים ישראליים (וגם פלסטיניים) מרחיקי לכת, עד שהוטמע בתוך המסלול העיקרי שהובילו ג'ון קרי ומרטין אינדיק. אחר כך זרם ביבי במשא ומתן המרתוני מול קרי ושוב הפגין ויתורים מדהימים, כולל הכרה בבעיית הפליטים, אבל בסוף מי שאמר "לא" זה אבו מאזן. 
 

מה שיפה אצל נתניהו זה שהוא זורם ונעלם, כי הוא מקפיד שתמיד יהיה איזשהו שכפ"ץ רב עוצמה בינו לבין הוויתורים. או שזה מלכו, או שזה בכלל נייר אמריקאי, או שזה ניסוי אקדמי. בניגוד לראשי ממשלה אמיצים באמת ששמו הצעות אמיתיות (אהוד ברק, אהוד אולמרט), נתניהו הוא הרואה ואינו נראה. הוא הולך עם ומרגיש בלי. הוא מצליח גם לתמרן את שאר העולם ולשמור על הבייס באותו מהלך, על אותה בלטה. וזה מצליח לו. הוא אומנם לא מקבל את הדיווידנד הבינלאומי כי לא מאמינים לו, אבל הוא שומר על הבייס. זה יותר חשוב, כמובן. עם דיווידנד בינלאומי אי אפשר ללכת למכולת.


3. המשוריין של הגברת 


חיים לוינסון פרסם שלשום ידיעה פנטסטית: במשרד ראש הממשלה מבקשים (או דורשים) לרכוש עבור שרה נתניהו רכב משוריין מסוג אאודי בעלות של מיליוני שקלים. רכב מהסוג שבו משתמשים ראש הממשלה, הנשיא, שר הביטחון (המתגורר בשטחים) ושאר סמלי השלטון. למה לא, בעצם? אם היו מצמידים את הרכב לסמכויות האמיתיות של הנוסע, היא הייתה צריכה טנק מרכבה סימן 4. עברה יממה עד שהגיעה תגובה רשמית וצפויה ממשרד ראש הממשלה, שלפיה אין לגברת נתניהו, לאדון או למי מבני המשפחה קשר לבקשה הזו. זה "צורך מקצועי" והחלטה של המשרד, לא שלהם. ברור. איך העזנו להעלות על דעתנו מחשבה נואלת כזו?


זה הזמן להיזכר במהלך הקודם. הוא פורסם כאן ועיקרו דרישה של משפחת נתניהו מהחשבת הכללית במשרד האוצר לשעבר מיכל עבאדי־בויאנג'ו, לקצץ את הניכוי משכרו של ראש הממשלה בגין המכונית המשוריינת (שלו). כידוע, כשעובד ציבור מקבל רכב כהטבה מהמדינה, עלות השימוש ברכב מקוצצת משכרו. הבעיה עם רכב משוריין היא שהוא עולה הרבה יותר מרכב רגיל. ומכיוון שהקיצוץ בשכר צמוד לשווי הרכב, יצא שמהשכר של ביבי קוצצו כמה אלפי שקלים בחודש בגין הרכב המשוריין. אז עבאדי־בויאנג'ו שקלה ובדקה וחשבה וחישבה, ובסוף הקיצוץ קוצץ. נתניהו נוסע ברכב ששווה מיליונים אבל משלם לפי שווי של רכב רגיל. האמת? זה נראה הגיוני. אז עכשיו, אם זה כבר בזול, למה שגם היא לא תקבל?




לא, זה לא באמת עולה לי בבריאות שהגברת תתנייד במכונית משוריינת. זה עולה לנו כסף, אבל ישראל היא מדינה עשירה. מה גם שהרכב המשוריין אמור לבודד רעשים, אז אולי הציבור יחסוך כמה דציבלים. העניין הוא השינוי הזוחל בשיטת המשטר שמתרחש לנגד עינינו ומתואר בעמודים הללו כבר כמה שנים. הרי משפחת נתניהו גם "לא התערבה" באישור של "הוועדה המיוחדת" ששני הבנים הבוגרים יזכו אף הם למאבטח מטעם המדינה, וגם למכונית ונהג (לא היה בשום משפחת מלוכה אחרת לפניהם). גם כאן מדובר כמובן ב"החלטה מקצועית לגמרי". 


לסיכום: הרעיה והבנים מקבלים רכב, נהג ואבטחה צמודה. שרי הממשלה לא. אבל תעזבו רגע את שרי הממשלה. ראשי הממשלה לשעבר מסתובבים בארץ ובעולם ללא אבטחה. אדם כמו אהוד אולמרט, שאוצר בתוכו את כל הסודות הכמוסים ביותר של מדינת ישראל, מסתובב ברחבי תבל בגפו לגמרי. אגב, אולמרט גם מסתובב במדינות שבהן מסוכן להיות ישראלי או יהודי. 


אני משוכנע שאם היו שואלים את ראש השב"כ נדב ארגמן או את ראש היחידה לאבטחת אישים אם ראוי להצמיד לאולמרט אבטחה, לפחות בחו"ל, התשובה הייתה חיובית. אבל יש ועדה במשרד ראש הממשלה, שאין לה כמובן שום קשר למשפחת המלוכה, ולוועדה הזו יש "שיקולים מקצועיים". אז ראש ממשלה לשעבר לא, בטלן הולל בין מועדוני חשפנות בתל אביב באישון לילה, כן.


4. בלי לגנוב מלחמה

באותה נשימה יש מי שמזכירים את ניסיון המחטף מהשבוע שעבר, שבו הכנסת העבירה תיקון לחוק המסמיך את ראש הממשלה ושר הביטחון לצאת למלחמה בלי אישור הממשלה והקבינט. טוב, אז זה כבר הרבה יותר מורכב. לי קשה להאמין שנתניהו מנסה לארגן לעצמו אפשרות "לגנוב מלחמה". נתניהו, למרות פרץ האנרגיה והתקף האומץ של השבועות האחרונים, לא בנוי למלחמות. אם ייתקל במלחמה אפילו במקרה יעבור לצד השני של הכביש. ראשית, כי ממלחמה לא יוצאים טוב בעידן הנוכחי. שנית, כי אחרי מלחמה תמיד יש ועדת חקירה. 


ועדיין, באופוזיציה טענו, ובצדק, שמדובר בהחלטה מופקרת. שמדובר בזילות מעמדו של הקבינט ובהמשך הכרסום בממלכתיות ובדמוקרטיה. הוביל את הגישה הזו ח"כ עפר שלח, שכבר צירף את ח"כ עמר בר־לב והציג הצעת חוק אלטרנטיבית.


עוד בטרם עלתה הצעת החוק החדשה של שלח, החליט הקבינט השבוע להפוך את ההחלטה מהשבוע שעבר ולחזור למודל המקורי, שלפיו הממשלה תאציל את סמכותה להחליט על יציאה למלחמה לקבינט, נקודה. איילת שקד היא הכוח המניע שהוביל לשינוי הזה, וטוב שכך. על פי שקד, אין ולא הייתה כאן קונספירציה של ביבי "לגנוב מלחמה". הסיפור הרבה יותר פשוט, לדבריה. 


ההצעה הממשלתית, המבוססת על חוות דעתה של ועדה שבראשה עמד האלוף יעקב עמידרור, הייתה העברת הסמכות ליציאה למלחמה מהממשלה לקבינט. ההצעה הועברה לוועדה מיוחדת של הכנסת (שמורכבת מוועדת החוץ והביטחון וועדת החוקה, שבראשה עמדו שני היו"רים אבי דיכטר וניסן סלומינסקי), ושם הוכנסה עז לסלון: הוועדה דרשה שבקבינט יהיה "קוורום", כלומר נוכחות חובה של 50% מהחברים בקבינט (ח"כ עפר שלח דרש 75%) כדי שההחלטה תהיה חוקית. הדרישה ל"קוורום" הייתה בעייתית. 
 

אף אחד לא יגיד את זה בקול רם, אבל במלחמה הבאה יכול להיות שחלק גדול מחברי הקבינט לא יצליחו להגיע לישיבה. העורף יופצץ באופן מאסיבי וישבש גם את התנועה, שלא נדבר על האפשרות שחברי קבינט גם יכולים להיפגע באירוע כזה (חוץ מאלה שיש להם מכונית משוריינת!). אז רק בגלל דרישות ה"קוורום" החליט ראש הממשלה להוסיף את האופציה של "מקרים קיצוניים", שבהם יוכלו הוא ושר הביטחון להחליט לבדם.
 

אז זהו, שבוועדת החוץ והביטחון של הכנסת מגחכים מול הגרסה הזו. עפר שלח, המוח מאחורי הדרמה של השבוע, מספר סיפור אחר לגמרי. אכן, בוועדה עלה עניין הקוורום. שלח דרש 75%, ניסן סלומינסקי דרש 50%. כך או אחרת, ההצעה עם קוורום נפלה (תיקו 6-6). 
 

במצב הדברים, מה שבסוף הובא לכנסת היה ההצעה המקורית, בלי קוורום, כך שלא הייתה שום סיבה אמיתית להכניס את ההסתייגות שלפיה ראש הממשלה ושר הביטחון אכן יוכלו להוציא אותנו למלחמה לבדם. מי שהכניס את ההסתייגות הזו ברגע האחרון הוא יו"ר ועדת חוץ וביטחון אבי דיכטר, לאחר לחץ כבד ביותר של לשכת ראש הממשלה. כלומר, נתניהו רצה את זה אף על פי שהיה יכול לקבל החלטה בלי קוורום. מה קרה שהשבוע נתניהו לפתע נרגע ואפשר לאיילת שקד להוריד את זה בחזרה? אולי הביקורת הציבורית. אולי ההתנגדות שהחלה להתפשט בקרב שרי הקבינט. כך או אחרת, הסעיף בוטל. ההפרטה הזוחלת של השלטון לידיים פרטיות נבלמה, לפחות לרגע אחד. נמתין לשבוע הבא.
 

5. עולה לנו במיליארדים 


זוהי תקופה יפה לתומכיו הרבים של ראש הממשלה נתניהו. כפי שכבר כתבתי כאן, לאיש הולך קלף משוגע בשבועות האחרונים, והקארמה הזו גורמת לרבים מאיתנו להאמין שביבי הוא מקור כל הטוב שבעולם, מאז בריאתו. זה הוא שבחר את טראמפ לנשיאות בארה"ב וסילק את אובמה, זה הוא שמפיל עכשיו את האייתוללות באיראן, הוא בטח עומד גם מאחורי זכייתה של נטע ברזילי באירוויזיון.


לא מתחשק לי להרוס את המסיבה, אבל לא הכל כל כך ורוד. השבוע התקיים בכנסת דיון קשה על התוצאות הצפויות מהסכם הסיוע הביטחוני האמריקאי לעשור הקרוב שנחתם בין ישראל לארה"ב בדמדומי הקדנציה של הנשיא אובמה. קוראי הטור הזה מכירים את הסיפור מצוין. בדיון בכנסת עלתה האפשרות הכמעט ודאית שהעובדה שההסכם החדש לא מאפשר לישראל להמיר רבע מהסיוע מדולרים לשקלים, תביא בשנים הקרובות לסגירת מאות מפעלים בינוניים וקטנים בישראל ולפיטוריהם של 22 אלף עובדים בתעשיות הביטחוניות שהתפרנסו מהסיוע הזה. 


יו"ר שדולת התעשייה בכנסת, ח"כ איילת נחמיאס־ורבין (המחנה הציוני), הביעה דאגה מהמציאות שמתהווה בתעשיות הביטחוניות בשל ההגבלות בהסכם החדש: "מדובר באירוע שיכול להתברר כסכנה לעצמאות הביטחונית של ישראל", אמרה, "הממשלה לא נערכת מבעוד מועד למצב כלכלי משמעותי. לא ייתכן שמשרדי הממשלה לא באו מוכנים עם תוכנית ועם היערכות לסוגיה כזאת".


את התודה לסעיף הזה, שמקלף מהתעשיות הביטחוניות בישראל משהו כמו שני מיליארד שקל בשנה, אנו חבים לנתניהו. הוא יכול היה לקבל הסכם סיוע ביטחוני נדיב בהרבה אם היה עושה אקזיט בזמן ומבין שהסכם הגרעין בין איראן למעצמות הוא עובדה קיימת. אבל הוא העדיף לנצח בבחירות בישראל, לנאום על הראש של הנשיא בקונגרס ולעצבן את הממשל עד כדי כך, שהתנקמו בנו באותו הסכם סיוע.


והנה עוד טעות נפוצה: נאומו של נתניהו בקונגרס האמריקאי נגד הסכם הגרעין ערב הבחירות בישראל (מרץ 2015) לא קשור בשום דרך שהיא לביטולו של ההסכם בידי טראמפ. לא ישירות, לא בעקיפין, לא בערך ולא על יד. אין שום קשר. אובמה העביר את ההסכם בקונגרס כצפוי, אבל הקדנציה שלו נגמרה ואז הגיע טראמפ. ביבי לא היה צריך את הנאום ההוא כדי לשכנע את טראמפ. אם הוא אכן זה ששכנע אותו, אז הוא עשה את זה בשיחה ביניהם. הנאום ההוא היה מיותר לגמרי, ועכשיו הוא יעלה לנו מיליארדים.


יאיר לפיד נזכר השבוע שביוני 2015, זמן קצר אחרי הבחירות, והוא כבר לא שר אוצר אלא ח"כ באופוזיציה, הוא ביקר בוושינגטון וישב עם הצוות של הנשיא (אובמה) למזרח התיכון, בראשות רוב מאלי. לפיד נשא עדיין את הגנטיקה של שר אוצר וניסה לדבר על לבם של האמריקאים שיתקנו את הסכם הסיוע המסתמן ויאפשרו לישראל להשתמש ברבע מהכסף לרכישות של תוצרת ישראלית, כפי שהיה עד כה.


האמריקאים הפגינו אמפתיה צפויה. מה שהדהים את לפיד זה שהוא הבין שאף אחד אחר לא דיבר איתם, חוץ ממנו. והוא בכלל באופוזיציה. הוא חזר ארצה, הפנה את העניין לגורמי ממשלה והציע לנסות לייצר לחץ על האמריקאים כדי להעביר רוע הגזירה, אבל שוב: אף אחד לא עשה את זה באמת.


באותם ימים ישראל בעצם ניתקה מגע מהממשל האמריקאי. אמרו לי את זה אז, בזמן אמת, גורמי ממשל אמריקאיים. נתניהו כל כך זעם על התנהלותו של אובמה בהקשר הגרעין, שהחליט לחתוך. שהאמריקאים יחפשו אותו. אכן, אקט עם המון גאווה לאומית, אבל נטול היגיון כלשהו. אני חוזר למה שאמר ביל קלינטון אחרי שפגש בפעם הראשונה את ראש הממשלה נתניהו: לא היה ברור מי כאן נשיא המעצמה ומי ראש ממשלת המדינה הקטנה. כי גאווה לאומית זה אחלה, ולהשפיט נשיא אמריקאי זה נחמד, השאלה היא מה יוצא לנו מזה. מה שיצא לנו מזה זה אסון. 


נתניהו מחק את הממשל ופגע אנושות בקשר בין ישראל למפלגה הדמוקרטית. זה לא פלא שבשבוע שעבר, בטקס ההיסטורי להעברת השגרירות האמריקאית מתל אביב לירושלים, לא היה כאן אף מחוקק דמוקרט. מי שבקיא במערכת היחסים הארוכה בין ישראל לארה"ב מבין את גודל הברוך. התמיכה בישראל הייתה תמיד דו־מפלגתית. זה היה סוד עוצמתה. בעוד שנתיים וחצי טובים הסיכויים שנשיא דמוקרט יישב בבית הלבן. בעוד זמן קצר יכולים הדמוקרטים לזכות בחזרה ברוב שלהם בשני בתי הקונגרס, או באחד מהם. 


העובדה שמחוקקים כמו טד דויטש או צ'אק שומר, דמוקרטים אוהדי ישראל "שרופים", לא טרחו לבוא לכאן לטקס העברת השגרירות היא בלתי נתפסת. אגב, אחד מהם אמר השבוע למישהו שהוא דווקא רצה להגיע, אבל הרפובליקנים לא הזמינו אותו למשלחת. ברגע שהפכנו לכלי משחק בפוליטיקה האמריקאית, אנחנו בצרות. ועוד לא הזכרנו את העובדה העוד־יותר־מדהימה שנתניהו זרק גם את יהדות ארה"ב העצומה והחשובה אל מתחת לגלגלי האוטובוס, והפקיר את הקשר עם הרפורמים והקונסרבטיבים לאנחות. מבחינתו, הוא עושה בדיוק מה שעשה לאובמה. גם הם כבר מחוקים. הוא מסתפק באוונגליסטים. מה שנשאר לנו זה לקוות שהמשיח לא יבוא אף פעם, כי אז נהיה באמת בצרות (נצטרך להתנצר, אחרת ניצלה באש הגיהינום).


6. הצרה של כחלון 


מהנעשה בפוליטיקה: ראש הממשלה ממשיך לפלרטט עם הרעיון לבחירות מוקדמות. ככל שהשעון מתקתק כך יורד הסיכוי שזה יקרה. מצד אחד הסקרים. הו, הסקרים. עדנה כזו לא נרשמה לביבי מעולם. מצד שני, החיים. הם לא כאלה פשוטים. 


אחוז החסימה הגבוה מעורר חשש אמיתי שמישהו מסייעני ראש הממשלה לא יצלח אותו. מישהו כמו אריה דרעי, או אלי ישי, או שניהם, ואפילו ליברמן. נתניהו עוד עלול למצוא את עצמו ללא שותפים קואליציוניים, ויותר גרוע מזה: אחר כך הוא יצטרך למנות שני שרי ביטחון. הרי את ליברמן יהיה הרבה יותר קשה לפנות מהמשרד המרווח בקריה מאשר את בוגי יעלון. נפתלי בנט לא יסכים לשום דבר אחר חוץ מתיק הביטחון. שיעבדו שבוע־שבוע? לא יקרה. בקיצור, למה לתקן מה שלא מקולקל?




בשארית המפה הפוליטית פעילות קדחתנית. המחנה הציוני ממשיכה לחשב את קצה לאחור. הייאוש מכרסם. מסע החיזורים אחרי הגנרלים בעיצומו, והשם החם הוא הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ. הוא אמר לאחרונה, למי שאמר, שמנוי וגמור עמו להיכנס לפוליטיקה, אבל באותה נשימה הבין מי שהבין שהסיכוי שגנץ ייענה לחיזורי נתניהו ויבוא לליכוד נמוך מאוד. מה שנשאר זה לפיד או אבי גבאי. גבי אשכנזי יבוא רק אם תהיה התגייסות כוללת של כל הכוחות החופשיים להחלפת נתניהו, וגם זה לא בטוח. בוגי יעלון ממשיך לחרוש את הארץ ללא תוצאות. עולם כמנהגו נוהג.


אצל משה כחלון האורות דולקים כל הלילה. לצרה שלו קוראים אורלי לוי־אבקסיס. כרגע היא הגיים־צ'יינג'ר של המפה הפוליטית. שם המשחק הוא רעננות. כחלון הוא שר אוצר טוב שמיטיב עם האנשים ששלחו אותו למשרד האוצר, אבל לוי־אבקסיס היא משהו חדש. אנשיו של כחלון נשבעים שהם לא מתרגשים. הם הפסידו 3 מ־10 המנדטים שלהם, לדבריהם, ביום שכחלון הצטרף לממשלת נתניהו. למה? כי רוב בוחרי כחלון לא סובלים את נתניהו. אז מתוך שלושת המנדטים האלה, לוי־אבקסיס לוקחת מנדט וחצי. ביג דיל, הם אומרים. 


הקהל של כחלון השתנה, והבייס שלו מורכב היום מגנטיקה אחרת לגמרי. גם הסוקרים אומרים את זה. ובכל זאת, מי שעוקב אחרי שר האוצר בימים אלה רואה איזה מאמץ אדיר הוא משקיע "על הבלטה" של לוי־אבקסיס. כלומר, ענייני הדיור הציבורי, למשל. רק השבוע צייץ על פרויקט חדש לבניית דיור ציבורי בלב תל אביב. חוץ מזה, מגבשים עכשיו תוכנית גרנדיוזית שתאפשר לתקן עוול עתיק יומין ולתת לדיירי הדיור הציבורי אשר בפריפריה הזדמנות שוות זכויות לרכוש את הדירות מהמדינה במחירים נוחים. עד היום, מתברר, הם הופלו יחסית לדיירי דיור ציבורי במרכז. התחרות הזו בין אלה שנשבעו להיטיב עם החלשים ולצמצם את הפערים מצוינת. שיהיה בהצלחה לכולם.

bencaspit5@gmail.com