בסוף השבוע שעבר דחה בג”ץ את העתירות שהגישו בדואים משבט הג'האלין, שהתיישבו בניגוד לחוק על אדמות מדינה במישור אדומים, בצמוד לכביש מספר 1. הבדואים ביקשו שצריפים שהקימו והמבנים שהציבו עבורם נציגי האיחוד האירופי, ובית הספר “האזורי” שבנו עבורם מתנדבים איטלקים מצמיגים ומבוץ - לא ייהרסו. וכדי לתת משנה תוקף לתביעתם העניקו ליישוב שלהם שם: חאן אל־אחמר, ושם המקום בראשונה מעלה אדומים, כנזכר בספר יהושע. אנחנו יושבים במקום כבר אלפי שנים, טענו הבדואים בלי למצמץ.

הסאגה המשפטית נמשכת יותר מ־15 שנים. אני מכיר אותה מקרוב. אני מתגורר בכפר אדומים הסמוך. כשהגעתי לכפר לפני 35 שנה לא היה אפילו מבנה בדואי אחד בכל השטח שבין ירושלים ובקעת הירדן. בחורף היו מגיעות לעתים כמה משפחות בדואיות, נוטות אוהל ורועות צאן. בחורף נדדו להר חברון, כהרגלם של הבדואים מאז ומתמיד.

אבל בעשורים האחרונים - כמו בנגב - הם קבעו את משכנם על אדמות המדינה באזור. תחילה בנו צריף קטן בתוך האוהל. כשאיש לא הפריע להם - הסירו את האוהל. וכשהמנהל האזרחי לא הזדרז להרוס את המבנה הבלתי חוקי - בנו עוד ועוד והתפרסו לאורך כל כביש ירושלים־יריחו. מי שזוכר מה קרה בנגב, יכול היה להבין כי בתוך כמה שנים ייווצר יישוב ערבי צפוף משני צדי כביש הרוחב הראשי של ארץ ישראל, היוצא מתל אביב, עובר דרך ירושלים ומגיע עד לגשר עבדאללה בבקעת הירדן. כשמו כן הוא - מספר אחת.



המינהל האזרחי הוציא צווי הריסה. והבדואים ועוזריהם מעמותות השמאל בארץ פתחו במלחמת התשה. עוד ועוד עתירות ובקשות לצווי ביניים וצווי מניעה, כל פעם בתירוץ אחר. בית המשפט דרש מהמדינה להציע פתרונות דיור לבדואים. והיא הציעה. הכשירה שטחים גדולים במרחק קילומטרים אחדים משם, בסמוך לעיירה אבו דיס. כל משפחה העתידה להתפנות ממישור אדומים אמורה לקבל מגרש ופיתוח תשתיות במיקום החדש. גם בית ספר חלופי יוקם שם. עשרות משפחות בדואיות משבט הג'האלין כבר יושבות שם יותר מ־20 שנה.

אבל הבדואים, מעודדים בידי שליחי הרשות הפלסטינית מרמאללה שראו בהם כוח השתלטות על הציר האסטרטגי הראשי - לא הסכימו. הם רוצים לשמר את “אורח חייהם”, טענו בבית המשפט, שגם אם כבר אינו כולל נדודים בעקבות המרעה, עדיין מאופיין בהתפרסות מרווחת על שטחים פתוחים גדולים. מוסתים בידי גופי “זכויות אדם” של השמאל הקיצוני בארץ - דחו את כל ההצעות שהגישה המדינה. הבדואים הבינו שהמדינה מהססת ונמנעת מהריסה ופינוי בכוח. אם הם לא מסכימים - לא מכריחים אותם. מה הם? יהודים בעמונה? בגוש קטיף?

כשהיה מתן וילנאי סגן שר הביטחון, נאלץ שוב ושוב לעלות לדוכן הכנסת ולהשיב על השאילתות שלי: מדוע המינהל האזרחי הכפוף לו - אינו מבצע את צווי ההריסה? בדרך כלל התחמק בתשובות חלולות. רק פעם אחת פכר ידיו ואמר: מה אתה רוצה ממני?

אבל שר הביטחון ליברמן החליט אחרת. הוא קבע את מימוש הצווים וסילוק הפולשים כאחד מיעדי הדגל שלו. והמדינה התחייבה להרוס. ובסוף השבוע האחרון זרק בג”ץ את הבדואים ועוזריהם מכל המדרגות. בחודש הבא אפשר יהיה סוף־סוף להעביר את הבדואים למשכנם המיועד.

אבל תמוהה מכל הייתה התנהלותה של קבוצת מתיישבים קטנה מכפר אדומים. שכנים שלי, שהצטרפו למאבק הבדואים. חלקם אנשים טובים. תמימים מאוד. הם בטוחים שהם נרתמים למאבק הומניטרי של קומץ משפחות בדואיות מסכנות. שוכחים את מכת הגניבות ואת הרצח, מאמינים ב”דו־קיום” כאילו הם שמאלנים מנותקים. כאילו אינם מבינים שהמאבק הוא חלק מהמאבק הערבי על השליטה בארץ ישראל. 

שאם איבדנו חלקים עצומים מהנגב - אין סיבה לאבד בדרך הזאת גם את מדבר יהודה. וחלקם, אנשים שבדרך כלל רוממות שלטון החוק בגרונם, ובהם גם כאלה שלא הצטרפו למאבק נגד פינוי גוש קטיף או עמונה כי לא רצו לפעול נגד החוק - שוקלים עתה להיאבק עם הבדואים ביום פינוים. שיבושם להם. הם אינם תמימים. ואם הצביעות הייתה מחלה אורתופדית - הם היו כל החיים בגבס.