מי שנסע פעם לכרם שלום הרגיש מהו יישוב מבודד. כרם שלום, שלידו התגלתה ופוצצה המנהרה אתמול, הוא היישוב הדרומי ביותר בגבול רצועת עזה וגם הצמוד ביותר לגבול הזה. נדמה לך שאתה נוסע ונוסע בכביש שלא נגמר, עד שאתה מגיע לשער הקיבוץ. עבור ישראלי זה נראה כמו סוף העולם ימינה (פונים ימינה כשהכביש נגמר) אבל למעשה מדובר במרחק של פחות משעתיים נסיעה מקפלן פינת אבן גבירול בתל אביב, מה שנחשב למרכז הבועה התל אביבית. כלומר, כולנו לא רחוקים כלל מהפצ”מרים שנופלים סביב עזה, וצבע אדום שם זו אזעקה גם בשאר הארץ, לפחות בלבבות.
תושבי ישראל אולי לא תמיד יודעים לבטא את הערכתם לגבורה של אלה הגרים בכרם שלום, בכיסופים, בנחל עוז, וגם באופקים, כי אנחנו לא אנשי פאתוס והמילה גבורה נמחקה מהמילון העברי, אבל זוהי התחושה. לאורך כל יום האתמול נשמעו מבעד לאזעקות שיחות עם תושבי היישובים האלה סביב רצועת עזה, והטון השקט של הדוברים, השלווה והעוז שלהם, כמעט גרמו למראיינים להתחנן לקצת ביטויי חרדה ואימה.
האם התרגלנו לטוב מדי?
מה שמדהים עוד יותר ברוח הישראלית הבלתי רגילה מול פגזים הנוחתים על היישובים היא העובדה שאם הייתה תלונה, היא נבעה מכך שאין ביישובים ובקיבוצים האלה מספיק התחלות בנייה כדי לספק את הביקוש הרב של אנשים הרוצים לבוא לגור בהם. האם התרגלנו לטוב מדי? לרוח איתנה שלא נשברת לעולם? לפתרונות של צה”ל לכל איום? להשתלטות גם על המנהרות?
ישנה גם סכנה בהרגשת הביטחון שרפא”ל ימצא פיתרון לכל בעיה, אם רק יתנו לו שלושה חדשים, כי כאשר מעבר לגבול יש שנאה בלתי רציונלית שאין לה סוף, עלול יום אחד להגיע אסון שלא צפינו. השנאה של תושבי עזה, שבחרו בחמאס, היא כזו שמולה ההגיון קורס. הרי בניהול הגיוני של חייהם הם היו יכולים להגיע לרמת חיים סבירה. אם לא להפוך לסינגפור של המזרח התיכון, לפחות ליצור אזור מגורים פורח וליהנות משקט. איש הרי לא יתקוף אותם אם הם יבנו לעצמם חיים.
מתוכנית ההתנתקות נותר רק העצב הגדול, שגורם אפילו לגורמים במפלגת העבודה להבין עד כמה נכשלו ניסיונות הפייסנות מול אויבים ששינאה חסרת היגיון ותכלית היא הדבר החשוב ביותר עבורם. אפילו יותר מחייהם שלהם, ומחייהם ועתידם של ילדיהם.