מקום המדינה עד אתמול: 33,507 הרוגים, מתוכם 5,082 קטינים. זו לא כמות החללים במאבק בטרור, זו כמות הקורבנות בתאונות הדרכים. בחמשת החודשים הראשונים של 2018 נספו בכבישים 128 בני אדם 37 מהם הולכי רגל. להשוואה: בכל שנת 2017, נהרגו 40 הולכי רגל. אבל הנתון הזה לא מעניין את אף אחד. אין קבינט בטיחותי למלחמה כוללת להקטנת כמות הקורבנות בכבישים. זה מספיק סקסי לשרים, לעומת פנים חמורות סבר באולפן ושיגור מסרים מאיימים לסינואר ולהנייה מחמאס.

אז בכל יום נתון נהרג כאן אדם אחד לפחות. זה לא ממוצע, זו מציאות. אם כמות הקורבנות הזו הייתה על רקע ביטחוני, כבר היינו במלחמה כוללת נגד כל המזרח התיכון. אבל כל עוד זו סטטיסטיקה בכביש, אז אנשי זק"א מנקים את הסביבה, מורידים מחסומים - ואף אחד לא יודע שנהרסה כאן משפחה לפני כמה דקות. נכון שהתשתיות בדרכים אינן מושלמות, בטח לא לקצב גידול של כ־296 אלף כלי רכב שעלו לכביש רק ב־15 החודשים האחרונים, והם נכללים בכ־3.7 מיליון כלי רכב בישראל. כמה כלי רכב הורדו מהכביש? אולי כמה אלפים. אולי.

הבעיה העיקרית נותרה הגורם האנושי



הבעיה העיקרית בכביש הייתה ונותרה הגורם האנושי. הנהגים אינם מיומנים דיים בהפעלת הרכב. ב־28 שיעורים, זו הכמות שנדרשת כתנאי למבחן רישוי, לא לומדים כלום, זולת איך לעבור את המבחן. רוב המכוניות ממוחשבות, אבל רוב הנהגים לא יודעים להפעיל אותן, לא מודעים לסיכונים בנהיגה לקויה – ובעיקר לא יודעים לצאת ממצבי חירום בדרך. הם פשוט לא למדו איך עושים את זה. רשויות התעבורה בישראל, שמחפשות כל אמצעי כדי למסות את בעלי הרכבים והנהגים כדי לממן מיליארד שקל לתאגיד השידור – לא מצאו דרך לכפות על נהגים השתלמות תיאורטית ומעשית כדי להפנים את הסכנה שאורבת להם ברגע שהניעו את הרכב.

אז כמות הקורבנות תשמור על יציבות של 360 בשנה ושום גורם ממלכתי לא יתרגש. כי הכי חשוב אצלנו זה ההכנסות מהמיסים ברכישה, המיסוי של הדלק והרישוי השנתי. הגורם האנושי ימשיך להנציח את הכסילות, בעת שיאיץ בג'יפ עם 500 כ"ס לפחות, לא יידע איך להיכנס ולצאת מפנייה, ולא יבין מהי זווית גלגול. פשוט שיגרע.