בכל פעם שמישהו מסביר שאין לישראל אסטרטגיה, האוזניים נאטמות. אין אסטרטגיה היא אחת מאותן מטבעות לשון שאומרים דבר אחד ומתכוונים לדבר אחר. אתה אומר: אין אסטרטגיה. אתה מתכוון: הם לא עושים מה שאני חושב שצריך לעשות. היא אומרת: אין אסטרטגיה. היא מתכוונת: אתה לא עושה מה שאני חושבת שצריך לעשות.
לישראל יש אסטרטגיה. גם בעזה יש לה אסטרטגיה. אפשר להתווכח אם היא נכונה או לא, אפשר להציע לה אלטרנטיבות – מאי בים ועד מגדלים פורחים באוויר – אבל אפשר להירגע ביחס לשאלה אם היא קיימת. אגב, יש לישראל אסטרטגיה, כך נדמה לי, בעוד כמה עניינים שכביכול אין לה, ובראשם שאלת היחסים עם הפלסטינים. מה האסטרטגיה? לחכות שהם יתעייפו. לנפוליאון הייתה אסטרטגיה דומה: “אל תפריע לאויב שלך כשהוא עושה שגיאות”.
זו אסטרטגיה שלא קל לממש, בעיקר לא במדינה חופשית ועצבנית כמו שלנו. סבלנות זה לדיקטטורות. במדינות דמוקרטיות רוצים לראות פעילות, או שנצביע למישהו אחר, שלא לדבר על ציוצים נרגשים בטוויטר. חיכינו יומיים וחמאס עודו בעזה? “אין אסטרטגיה”. עברו שעתיים ועוד יורים רקטות? “אין אסטרטגיה”. מתברר שהעזתים סובלים, אבל לא ממהרים להניף דגל לבן? “אין אסטרטגיה”.
דיונים על אסטרטגיה נוטים לסבול מכמה כשלים שמוטמעים בהם לעומק. האחד – נפיחות ריקה. דיבורים על אסטרטגיה נשמעים מכובדים גם כשכל מה שנשמע בהם הוא קלישאות שנלעסו עד דק (להפיל את חמאס, לנהל משא ומתן, נסיגה חד־צדדית, נסיגה בהסכמה, סיפוח בהדרגה, בלה־בלה־בלה). השני – פוליטיזציה שקופה. דיבורים על אסטרטגיה הם כסות דקיקה לניגוח מי שנמצא בשלטון (כי להגיד שיש לו אסטרטגיה ואנחנו לא מסכימים איתה - נשמע פחות משכנע). השלישי – ערפול מושגי. לעתים קרובות “אסטרטגיה” אינה אלא תחליף ל”אידיאולוגיה”. אסטרטגיה, של יחידים, חברות או מדינות, נגזרת מהצבת יעדים. מי שמציב את יעדיה של ישראל באופן אחד יגזור מהם אסטרטגיה אחת, ומי שמציב אותם באופן אחר יגזור אסטרטגיה אחרת (מה שמחזיר אותנו לנקודה קודמת: אין לך אסטרטגיה זה תחליף לא מוצלח לאני לא מסכים איתך – אידיאולוגית).
אבל הכשל העיקרי של דיוני האין אסטרטגיה הוא כשל הגאווה. וזו גאווה שמסתתרת מאחורי צניעות מעושה. זה עובד בערך כך: “לא המציאות היא הבעיה, אנחנו הבעיה” – החלק של העמדת הפנים המתייסרת. “אם רק הייתה לנו אסטרטגיה, כל זה לא היה קורה” – החלק של הגאוותנות שבשורש טענת האין־אסטרטגיה. במילים אחרות: טענת האין אסטרטגיה נסמכת על הנחה סמויה שהכל בידינו. אם משהו לא מסתדר לנו טוב בעין, כנראה אנחנו עושים משהו לא בסדר, שהרי, אם היינו עושים הכל בסדר, מן הסתם הכל היה בסדר. עזה הייתה נרפאת, הגדה הייתה שוקטת, הפלסטינים היו שוחרי שלום ושכנות טובה, הסורים היו מפסיקים לטבוח אלה באלה, המצרים היו מחממים את השלום, האיראנים היו מתיכים את התותחים ומייצרים מזמרות.
לישראל יש אסטרטגיה, שהנחות העבודה העומדות בבסיסה אחרות: עזה תקועה, ולא תצא מזה בקרוב. הפלסטינים לא מוכנים לשכנות טובה – לפחות לא בתנאים שאנחנו מוכנים להציע. סוריה היא בור של נחשים שיש לכסות. האסטרטגיה של ישראל מניחה שגם לאיראן יש אסטרטגיה: להתקדם לאט, בשקדנות ובהתמדה ליעדים שהגדירה לעצמה. ומול האסטרטגיה הזאת, מה שיש לישראל להציע זו אסטרטגיה מקבילה: לבלום בסבלנות, להימנע מטעויות קרדינליות, לא לחפש פתרונות קלים למציאות מורכבת.
חולשתה העיקרית של האסטרטגיה הזאת ניכרת: היא חושפת את ישראל ומנהיגיה לטענה החוזרת שאין לה אסטרטגיה, ועל כן גם ליוזמות שונות ומשונות של שוחרי טוב או רע מטעם עצמם, שתמיד יודעים יותר טוב איך לשפר את המצב אם רק ייתנו להם להעמיס איזו אסטרטגיה. גם לחולשה הזאת יש לישראל מענה: בלימה וסבלנות. זו האסטרטגיה.