אז מה היעד? זו הבעיה הכי גדולה ושחוקה: אין לישראל מושג מה היא רוצה בעזה. אז הנה יעד ביניים פשוט ומוסכם: לקיים חיים נורמליים ושקטים אל מול גבול רצועת עזה, בשכנות ותוך סיוע לתושבים בצורכי החיים הבסיסיים, למנוע עימות ולהמתין לשינוי הפוליטי שיאפשר השגת הסכם שיקבע את המציאות.
הסכם בתיווך מצרים הוא נתיב מוכר ויציב יחסית להגעה להבנות, להתחבק עם רעלה. ישראל צריכה לפעול להרחבת ההסכם. להוסיף לו את עניין החיילים הנעדרים, האזרחים המוחזקים בעזה, להוסיף סעיפי חשמל ומים וסיוע טורקי, הכל לתוך הנתיב של "הסכם שכנות", שבו מסכימים על מה שיש עכשיו.
בהחלטה להוריד את כיבוש עזה מסדר היום יש לפתוח את השאלה: אז איך בכל זאת נשנה את המציאות בעזה ונפיל את חמאס? התשובה המיידית היא שלא בטוח שזה אפשרי. עדיף חמאס מורתע ומרוסן, שכבול בהבנות, על חמאס שנפל ותחתיו קם הג'יהאד, דאע"ש או סתם כנופיה. כל זאת בטווח הקצר. את חמאס אפשר יהיה להפיל רק באמצעות לחץ בינלאומי במקביל ללחץ כלכלי ממוקד, שישפיע באופן מיידי על האוכלוסייה המקומית שתביא למיטוט שלטונו בעצמה. אי אפשר לקחת מהפלסטינים את האחריות להפלת הטרור ולבחירת כתובת אחראית אחרת. זה רק בידיהם, וגם אנחנו במובן הזה בידיהם.
אם הם רוצים לקרוא למהלך הודנה, גם טוב. העיקר למשוך זמן עד שתושבי עזה יתעוררו ותושבי רפיח יבחרו בדרך אחרת. אבל כדי לעזור להם צריך לפעול במלקחיים ובעיקר להציג את הדרך החלופית. היא לא מספיק ברורה לנו ובוודאי שלא מספיק ברורה להם.
התרעות פיקוד העורף