שבועות הוא החג שמסמן את החלת נוהל החמיצה בחיי. חמיצה זה מרק קר שאמא שלי היא האדם היחיד בארץ שיודע להכין אותו. המרכיבים הם תרד וחמציצים שהיא מבשלת, ולאחר הקירור במקרר מוסיפים אספרגוס, מלפפונים ירוקים, בצל ירוק, לימון, שמנת ויוגורט. אבא, אללה ירחמו, הוסיף למנה חצי קילו צ'יפס מטוגן. מגיל 6 אני אוכל את זה, ומבסוט חאלס.

השבוע פתחנו את העונה. אמא הכינה את המרק, כיפוש הופקדה על חיתוך דק של מלפפונים ובצל, וכמובן הכנת הצ'יפס. אחותי אורלי סולדת מהמזון האצילי הזה כל חייה. כיפוש ניסתה, אבל ה"עדות" לא אוהבים אוכל קר, גם אם הוא אצילי.

היא הניחה את הקערה על השולחן, וגאיצ'ו ביקש את הצ'יפס. אין רק צ'יפס, גבר, או שאתה אוכל הכל כמו אבא, או כלום. הבנת?
"אבא, אני לא אוהב אוכל ירוק־לבן. רק צ'יפס", השיב הצדיק.
זה מאוד בריא, גבר, אם תאכל את זה, תגיע לתקרה כמו אבא, וגם תהיה חזק. אז אולי תנסה?
"רק צ'יפס אני רוצה, אבא. תן לי".



טוב, תיקח ותן לי לראות חדשות. אתה לא יכול לקחת ממני את הטלפון, לשחק עם האייפד וגם לראות טלוויזיה. תחליט מה אתה רוצה.

"הכל שלי, עד שאלך למיטה".

נדמה לך, ילד, לך למיטה, אני אבוא לחיבוק ונישוק. הוא לא ספר אותי בכלל, כאילו אני הולוגרמה בבית.

כיפוש צפתה מרחוק באירועים. "תראה איך אתה מחנך אותו. אתה יושב על הרצפה כמו בדואי, אוכל מקערה, מוסיף צ'יפס עם הידיים", התלוננה, "פלא שהוא מחקה אותך בכל דבר? אתה אפילו לא חושב מה אתה עושה".

כיפוש, כפרה, ככה הכרת אותי. זה לא שהשתניתי לך במהלך השנים, אני אותו דבר.

"אביך גם היה יושב על הרצפה ואוכל?", היא הקשתה.
"הוא מאוד רצה, אבל הוא פחד מאמא שלי. את רוצה שאפחד ממך?"

"לא. אני רוצה שתקשיב לי ותאכל בפינת האוכל, כדי שלגיא תהיה דוגמה איך מתנהגים. בית זה לא קומזיץ. אוכלים ליד שולחן, ולא צופים בטלוויזיה תוך כדי אכילה, גולשים באינטרנט, מדברים בטלפון, ובאמצע האוכל קופצים לכתוב במחשב. יש כאן ילד קטן, שחייבים להקנות לו הרגלים. מה כל כך קשה להבין?"
אני עובד על דד־ליין, כיפוש. אני חייב לעשות הכל תוך כדי. אבל אני אתאמץ, אני מבטיח. את יכולה להביא לי, בבקשה, כף יותר גדולה? אני אוהב הרבה תוכן בכף.

"מאמי, הרגע דיברתי איתך. אתה רוצה שגם גיא יאכל ממצקת? אצל אמא שלך גם אכלת ממצקת? הרי אני מכירה אותה, ואין מצב".
כיפוש, כפרה, אני כבר גדול. אצל אמא היו כללים. אני לא אוהב כללים. מה כל כך קשה להבין?
"אז גם אצלי יש כללים. ואני מבקשת שתכבד אותם, ותהיה מודל חינוכי לגיא. כשהוא בגן ואני בעבודה, תעשה מה שבא לך. בסדר, חיים שלי? אני מודה לך על תשומת הלב שהקדשת לי".

# # #

בטלוויזיה הייתה סוג של מלחמה. ארבע שנים אחרי צוק איתן, שיאיר'קה הנסיך סירב להכיר ב־51 ימי לחימה כמלחמה - כדי לא לפצות את הציבור על אובדן הכנסות - שוב יש מיליון נפש בממ"דים בעוטף עזה. גם איווט הגיבור, שהבטיח לחסל את איסמעיל הנייה תוך 48 שעות, הפך לאילם. איך אפשר להאמין לטיפוסים האלה בקיבינימט הביטחוני־מדיני, שהאמת היא רק המלצה בלתי מחייבת עבורם? פשוט קולקציה של כלומה־ומאומה.

יובל שטייניץ, זה בכלל עוילם־גוילם. הבנאדם - דוקטור לפילוסופיה - אמור להישמע קוהרנטי, אבל הוא תמיד נראה - ונשמע - כמי שבלע ליצן רגע לפני המיקרופון והמצלמה. פשוט אין גבול לשטויות שהוא מדבר.

אבל השיא זה דובר מערכת הביטחון, הגנרל בשאיפה (הוא סא"ל במיל') רוני דניאל. בכל פעם שאני רואה אותו על המסך (והוא ידיד שלי, ואני באמת אוהב אותו, כי הוא מקצוען). השבוע הוא אמר לדני קושמרו: "אם הירי ייפסק, הרי שמדובר באירוע שהסתיים. ואם הוא לא ייפסק, הרי שמדובר באירוע שנמשך".
נפעמתי מהפרשנות האסטרטגית, אבל מרוב התפעמות, נתקע לי צ'יפס מסולסל עם עלה של תרד בוושט. יענו הקדמתי קנה לוושט, אז נחנקתי. הפנים האדימו, והתאמצתי להשתעל.

"סמאלללה, מה קרה לך מאמי?", נזעקה הגברת של הבית.

התאוששתי, כדי להסביר לה שרוני רוצה מלחמה, וכועס על כולם שלא כובשים את עזה, רפיח המצרית, סיני וקצת מהחוף הסעודי. והוא גם צודק, כי דחילק, זורקים פה 75 מיליארד שקל בשנה על ביטחון, ואנחנו פארש. ירינו 500 טונה טילים ופצצות על המוחארבין, שום מחבל לא מת!!! איך אפשר ככה, כפרה? מיליון איש במקלטים, פלא שרוני כועס? אני מ־זו־ע־זע מהמצב.

"מה מלחמה עכשיו, חיים שלי. שייתנו לעזתים מזון ותרופות, ותפסיקו לחפש ריגושים כל היום. מה נסגר איתך? אני מבטיחה לך שאם נשים היו מנהלות את העסק, כבר היינו מוצאות פתרון", היא פסקה.

האמת, שאם אנחנו סוקרים את הכרוניקה לאחור, באמת שהגברים שמנהלים את הביז הם קולקציה של אפסים. מה בדיוק מסמיך את אריה־גאנעב־זכאי־צדיק־תמיד, להחליט בסוגיות מלחמתיות? מה הוא מבין בזה, ועוד אחרי שהרב'דיה הלך לעולמו? מלחמה זה עייסק למקצוענים - כמו יואב גלנט למשל. הרי כבר חווינו השפלות ובעיקר אבידות, עם מבינים גדולים כמו משה דיין ויגאל אלון, אז רב"ט איווט המפ"ט, ואריה־גאנעב־הצדיק, שהוא תת־טר"ש, מחליטים אם נמות או נחיה? זו הדמוקרטיה? לא ולא. זו דיקטטורה דמוקרטית, שבה ציבור מטומטם לחלוטין מאמין ששני הכליזמרים האלה יכולים לפתור את המצב בעוטף עזה.

ביום אחד ירו המוחארבין פצמ"רים וטילי קרטון על העוטף - יותר מאשר בארבע שנים, מאז המלחמה הקודמת. כן, כן, מר ביטחון שלנו, המלך/הראיס ביבי, טוף מיאוט בטרקלינים של פוטינא או דונלד שמדביק שיער, אבל אצל יחיא סינואר ואיסמעיל הנייה הוא כלום ושום דבר.

תקשיבי טוף, כיפוש, לדעתי גם יחיא וגם איסמעיל עובדים אצל ביבי. בכל פעם שנשמעת המילה חקירות, תיק־תק־תוק הם מבעירים את הגזרה, ויש הסכמה שאנחנו נגיב בירי רק על "מוצבים צבאיים" שלהם. כיפוש, איזה מוצבים יש להם, שאנחנו עם כל הטכנולוגיה שלנו (אומת הסטארט־אפ, או לא?) לא יודעים עליהם? ואם כבר ירינו על "מוצבים", איך אין להם נפגעים? את מבינה על מה אני מדבר?

"אני מבינה הכל, מאמי. ממש הכל. אתה סחוט, אתה עובד קשה, אבל אתה חייב טיפול, כי אני מרגישה שאתה מאבד את זה. אני אטפל בזה. כבר אני מתקשרת לדאפ ומירי, ואני מארגנת הכל. רוברט כבר חזר ארצה? חשוב לי שהוא יהיה מעורב, כי לפעמים אתה מקשיב לו. גם עם רמבו אדבר, כי אתה מידרדר. כשאתה מתחיל עם תיאוריות הקונספירציה, אני מיד נדרכת, כי אני מכירה אותך. מי מכיר אותך טוב ממני?"

לא הגבתי, סיימתי לאכול, והחלטתי על מנה אחרונה מעודדת. אשכול ענבים עם ארבע קוביות של שוקולד תות. לא צריך להיות אייל שני כדי להפנים שהשילוב בין הפירות והשוקולד יוצר פיצוץ של טעמים בפה. אולי אני אלך ל"משחקי השף", על הסטארט־אפ הזה.

# # #

הצתי סיגריה, ונזכרתי בחוק החדש, המפגר לחלוטין, שאוסר עישון גם בגנים ציבוריים. הדיירים מאגם הדרעק, עבדאיאת על מכורים שדפוקים על ניקוטין. לא זוכר, אבל תקנו אותי אם אני טועה, לא דווח עוד על תאונת דרכים קטלנית כתוצאה מעישון. מנגד, יש מאות הרוגים כתוצאה משימוש באלכוהול לסוגיו. אבל אגם הדרעק זה לוביסטים ושרלטנים שמתחפשים לנציגי ציבור. הם לא ימנעו שתיית אלכוהול במופעים המוניים. הרי המפיק/יזם צריך להתפרנס. אז מופע בפארק, עם עשרות אלפי שתויים, זה בריא מאוד לחברה, כי ייהרגו קצת תושבים, תהיה עבודה למד"א של אלי בין, גם לזק"א שאוספים חתיכות איברים מהקורבנות להביא לקבר ישראל, זו הרי תעשייה. אבל סיגריה? לא, זה לא!!!

השרלטנים משתמשים במחקרים, שלפיהם אם הדלקת סיגריה בגן ז'ילבר בשיכון ל', כל תושבי רמת אביב (5 ק"מ מהזירה) ילקו בסרטן כואב נורא בתוך 52 יממות. מנגד אם תדפקו ארבע בירות בגינה הציבורית, תעלו על האופניים החשמליים, ותגרמו לתאונת שרשרת של ארבע מכוניות, זה בסדר.

שוב, התמכרות לניקוטין, היא מחלה. קשה להיגמל ממנה, נורא קשה, אני יכול להעיד על כך. ואני אדם שנגמל מהרבה התמכרויות בשנים האחרונות, ובאמת שאני מודע לכל ההשלכות הבריאותיות הכרוכות בעישון פעיל וסביל. אבל אני מתמודד. לשמוע דייר באגם הדרעק, כמו יהודה גליק, שמתייחס למכורים כאל עבריינים, מדליק אותי. הרי אדון יהודה הנאור מסכן חיי אדם, ביודעין, בכל פעם שהוא יוצא לבקר בהר הבית. אבל זה פארש, כי מה יקרה? ידקרו חייל/ת, שוטר/ת? אבל זה רצון האלוהים של יהודה. לעשן - זה לא.

# # #

בסדר, סיימתי לבהות, כי פתאום קפצה לי רננה היפה למסך. היא אמרה לי: "חזרתי".

כיפוש, כפרה, בואי מהר, עזבי את הכלים. היא חזרה, אחרי שבע שנים שלא ראינו אותה. למה לי לא נתנו את הקמפיין הזה? הייתי מביא לך כמה לירות־סוריות־דפוקות לקיץ.

היא התפוצצה מצחוק. "מאמי, רוצים שנחסוך במים, מדברים על 40 ליטר. אתה כל היום עושה אמבטיות. חחחחחח".

בסדר, אז מה? אני לא משלם על המים? נותנים לי בחינם? אני אשם שקולקציית האפסים שמנהלת פה את העייסק החליטה לריב עם ארדואן, שעכשיו לא ימכור לנו מים? שיבנו עוד שבעה מתקני התפלה, הים גדול, עד שנייבש אותו. זה כבר לא יקרה בתקופתי.

סיימתי את הנאום, והלכתי למלא אמבט. אני חושב שאני חוסך. להערכתי האמבט שלנו מכיל משהו כמו 100 ליטר. אני יושב בו שעתיים, מחליף את המים בערך שלוש פעמים, ומחדש קצף של בת אורן ירוק וסגול, הקרם הדוחה של ניוואה כדי לטפח את עורי הענוג, וגם רבע בקבוק של הוואי שיהיה ריח טוב למים. אז נגיד שבזבזתי 300 ליטר מים בשעתיים. לדעתי, זה ממש לא הרבה.

אני גם מעודד את הצמיחה במשק, כי אני קורא את הסמרט־עיתונים באמבטיה. אני משלם על העיתונים, יש בהם פרסומות שבאמצעות הצפייה בהן אני מעודד את ההונאה של הציבור הטיפש, אז אם אני מכמת את כל התקצוב, המדינה מרוויחה על כל אמבטיה שאני עושה.

הא, שכחתי. אני גם מעשן באמבטיה, אז יש מס בלו על הסיגריות; שותה קפה קר - ואני מעודד את הייבוא של הקפה (קפה מקומי זה לחלשים ושבורים), וגם את תעשיית החלב; בנוסף, אני אוכל שלוש פרוסות עם אבוקדו, עגבנייה, ולימון, ובכך מעודד את החקלאות הגוססת שלנו - הרבה יותר מהשר הממונה אורי אריאל - שהוא כישלון כרגולטור של התחום. בקיצור, מצפוני נקי.

אז רננה, דחילק, שכתבי את הטקסטים המפגרים שכל מיני גונבי דעת נותנים לך לקריין. הנה, יש לי כמה הצעות: "המדינה מתייבשת, כי יש לנו שבע רשויות שונות(!) שמטפלות במים בישראל. אנחנו חייבים לממן את המנגנון, כי מהשטויות שלי מתפרנסים אלפי בתי אב".

או משהו קצת יותר אגרסיבי, בשבילך רננה: "תפסיקו לקנות מים מינרליים של עין גדי. המפעל לביקבוק חיסל את המעיינות. עכשיו אין לנו מים במעיין, נגרם נזק אקולוגי בלתי הפיך, כל החיות בשמורה לא יכולות להתקיים, כי אין צמחייה והרסנו את שרשרת המזון שלהן. למה? כי אנחנו עם מטונף".

לא אהבת את הסגנון? לא נורא, באמת שלא נפגעתי. בואי נלך על הכנרת, מתאים לך? "שלום, חזרתי. אני מבקשת משלוש הרשויות שמתפרנסות מהרס הכנרת: די, מספיק. לא לשאוב טיפת מים מהאגם הדלוח הזה ב־15 השנים הבאות. לא רוצה לשמוע על מפלס, קו אדום, קו שחור וכל הבלה־בלה הזה. אל תיגעו במים שלנו".

והנה אחד לסיום, לאוונגליסטים שהעבירו בתמיכתם את השגרירות לירושלים. "שלום לכם. אתם באמת מאמינים שישו הלך כאן על המים? יופי. גם אני רוצה להשתמש בחומרים שאתם משתמשים בהם בכנסיות. בעיקר אני אוהבת גוספל, אז תפיקו קצת פסטיבלים של להקות על חוף הכנרת, כי עוגב זה כלי הנגינה האהוב עלי. אבל ישראל מתייבשת, אז תדאגו לצינור ממפלי הניאגרה למכליות, שיחכו למים בנמל בפורט אליזבת ויביאו את הסחורה להולילנד. ישראל מתייבשת, כי קולקציית האפסים שמנהלת אותה לא דואגת לתושבים, ושלחה אותי לומר להם לא להתקלח בלחות של 167% בממוצע בקיץ. תעזרו לנו, אני מתחננת".

אגב, רננה, חלפו שבע שנים מאז שהכרנו, ואת נראית יופי. רק שלא יפרקו לך את הפנים, כמו בקליפים של אז. ואל תעשי בוטוקס, שמרי על המראה הטבעי. אגב, הנה משהו קצר ויעיל, שגם יחסוך מים, וגם ישפר את הזוגיות של הסטרייטים והלהט"ב: "ישראל מתייבשת. חסכו במים, תתקלחו יחד".

נו? מה את אומרת? אפילו הכיפל'ך יאהבו את זה, כי יהיה הרבה פרו ורבו אצל הסטרייטים, ומהלהט"ב, תופיעי ביחד עם הנכד של הרב'דיה, שמתחתן עם בן זוג. את תאמרי: "ישראל מתייבשת", והוא יאמר: "יאללה, ג'מעה, למקלחות. יותר עדיף ובריאותי מהדארק־רום".

אם הוא יסרב, לכי על דורון מדלי, רק הישמרי שהוא לא יאמר עלייך: "היא סתם נקלעה לסיטואציה". כי בכל זאת, את המלכה של המים שלנו.

# # #

וואו, נסחפתי קצת וסנדי ברחה לשכונת ל' הירוקה. מזל שיש וואטסאפ ושלחו לכיפוש את התמונה של הכלבה הסוררת, ולורן הביאה לי אותה. זהו סנדי, מעלת באמון שנתתי בך להסתובב חופשי בקפה. עכשיו את קשורה ברצועה לכיסא. הבנת, טומטום?

היא זינקה עלי, נשכה לי את הזרוע, ופירקה לי גיד בשורש כף היד. בינתיים אני עם זריקה לאלחוש. מחכה בתור לסי־טי של היד.

אבל אני אוהב אותה, אז תרמתי גיד לאהבה. כיפוש תכף תבוא להשגיח על המשך הטיפול. אני חייב להיות ערני, כי אם מרדימים אותי, הכלבה עוברת לנגב.
וואו, קשה כאן.